בשבח ההסתגרות

במוסף "שבת" פורסם מאמר שלי #בשבח_ההסתגרות.

הפרסום הוא הרבה באשמת @אריה אולמן ומעט בשל @אייל רזניקוביץ׳. תודתי להם.

~~~~~~~~~

בשבח ההסתגרות

אחד מקווי השבר הבולטים בציבור הדתי לאומי עובר בשאלת הפתיחות אל התרבות הכללית. גם אם בנושאים פרקטיים כמו לימוד מדעי הטבע או יציאה לעבודה אין שוני של ממש, בתחומים מופשטים יותר ניטש וויכוח עז: האם לימודי פילוסופיה הם דבר חיובי, שלילי או סתם ניטרלי? מה עם פסיכולוגיה? ארכאולוגיה?
דיון דומה קיים לגבי שותפות בשיח הציבורי: האם להשתתף בשיח הישראלי מעמדת פתיחות ומתוך מוכנות להשתנות, או מתוך וודאות בצדקת דרכנו? אולי בכלל להימנע ככל הניתן משיח כזה?

צד אחד בוויכוח ישתדל להימנע מחשיפה לשיח חיצוני או למדעי הרוח. כראיה לעמדתו יצביע על אלו שהתפקרו בשל החשיפה. הצד השני טוען שאם אדם משתנה בעקבות חשיפה לידע חדש הרי זה אות לצדקת עמדתו החדשה, או לחלופין עדות לחולשת אותו אדם. ובכלל, האם ההסתגרות לא גובה את מחירה ממי שיוצא מהחממה החוצה?

אני רוצה לטעון שבשורשו של הוויכוח הגלוי הזה, שלעתים נדמה לדו-שיח של חירשים, מסתתר וויכוח שכמעט ואינו מונח על השולחן: מהי מהותם של דעות והלכי רוח תרבותיים. במלים אחרות, מוקד הוויכוח נמצא בשאלת טיבה של הידיעה.

הידע כמוצר

׳הקול בראש׳ הוא סרט אנימציה על המתרחש במוחה של ילדה בשם ריילי. אחד מהלוקיישנים שלו הוא האזור ׳זיכרון לטווח ארוך׳ בו מאוחסן הידע שלה על העולם. אזור זה מעוצב בסרט כסופרמרקט ענקי והידיעות של ריילי מאוחסנות בו על מדפים אינסופיים.
דימוי הסופרמרקט מרמז איך אנחנו תופסים את מהות הידיעה. מבחינתנו אנחנו "קונים את הידע" שלנו. כלומר, ידיעה היא מוצר. אני יכול לבחור אם להשאיר אותה על המדף או לקחת, לשים בעגלת הקניות או לזרוק. בתפיסה הזו, החוויה שלנו כלפי ידע היא חווית שליטה מוחלטת.
חווית השליטה הזו מובעת בביטויים כמו "אנו נבחן את העובדות". העובדות עומדת למבחן אצלנו, אנחנו מתבוננים בהן בריחוק כמו מדעי, דרך זכוכית סטרילית. מדען שצופה באמבה נמצא לחלוטין בשליטה: הוא מבין אותה בלי להיות מושפע ממנה. השליטה הזו היא מנת חלקנו גם ביחס לידע.

אם ידע הוא מוצר, הרשמה לאוניברסיטה היא כניסה למרכז קניות. בין אם יבחר לשוטט בסקטור לימודי היהדות או בין המדפים של מדעי החברה, סטודנט אמור לסיים את לימודיו עם עגלה מלאה בידע. מה יעשה איתו? זו שאלה שתלויה בו, ולא בידע שרכש. הרי מי שרכש מגוון רחב של כלים לא השתנה בעצמו, בטח שלא הושחת. אם הוא ישנה את הליכותיו הרי זה רק משום שיכולותיו התרחבו, ומאפשרות לו לבטא את עצמו טוב יותר.

ואותם רבנים שהתריעו מפני כניסה לאוניברסיטה? הם וודאי לא רוצים בטובתו, כפי שמי שממליץ לך לא לקחת מוצר (בחינם!) אינו רוצה בטובתך. יותר מזה - ההכרעה שלהם נגד מדעי היהדות, לדוגמה, באה על גבי חוסר היכרות מעמיקה בנושא. כיון שכך, דעתם בטלה בפני אלו שכן רכשו את הידע שמציעה האוניברסיטה.

הידע כאוכל

בהקדמה ל׳אמונות ודעות׳, מתאר רס"ג:
מילה שאדם שומעה מן הכופרים ותחדור ללבו ותמחצהו, ויעמוד שאר ימיו תחת השפעתה, ובהם נאמר "דברי נרגן כמתהלמים והם ירדו חדרי בטן". ואינו חושב שאם לא יגן על עצמו מפני החום והקור כדי שלא יפגעו בו - יאבדוהו וימיתוהו

על פי רס"ג, עצם הפגישה עם טענה עלולה לפגוע באדם ללא מרפא. בניגוד לשליטה ללא מיצרים שבחוויית הסופרמרקט, רס"ג מדמה את דברי הכופרים לפגעי הטבע. כלומר, אין לנו שליטה מלאה על השפעתן של דעות.
את התיאור של חוסר השליטה שלנו כלפי המחשבה אפשר להבין לאור משל שמביא הרמב"ם:
...הושאל לשון אכילה למדע וללמוד...אשר בהם יתמיד קיום הצורה האנושית באופן היותר שלם, כקיום הגוף במזון (מורה נבוכים, חלק ראשון פרק ל׳)
אם נמשיך את דברי הרמב"ם, הידע הוא מאכל וההבנה היא אכילה. בניגוד לחווית הקניה, חווית האכילה איננה אומניפוטנטית. אמנם אני יכול לבחור מה להכניס לפה וכמה ללעוס - אבל מהרגע בו האוכל יורד בגרון, אני כבר לא שולט על ההשפעות שלו. אם הוא טוב הוא יזין אותי. אם הוא רע הוא יגרום לי להקיא.

על פי תפיסה זו, הרשמה לאוניברסיטה כמוה כהתיישבות ליד שולחן עמוס מאכלים שונים ומשונים. סעודה כזו אינה חיובית באופן קטגורי. משקל-העודף של מי שאוכל הרבה ממתקים אינו נכון או אמיץ יותר מאלו שאכלו אוכל בריא אך פחות מגוון. באותה מידה, העובדה שרכשת מגוון ידיעות אינה מעידה בהכרח על צדקת עמדתך. השאלה היא אלו ידיעות צרכת.
ממילא לימוד, כמו אכילה, מצריך זהירות. אכלת אוכל מקולקל? תכאב לך הבטן. בלעת רעל? טוס למיון. פגשת מחשבה בעייתית? היא תפגע בך, גם אם כוונתך טובה. לכן, עוד לפני שנסב אל השולחן, עלינו לנקוט אמצעי זהירות. בכל תרבות האנושית ישנם מנגנוני סינון לאוכל. אם זו מסורת בעל פה בחברה השבטית ואם אלו מנגנוני התקינה של החברה המודרנית. לפני שמזון נכנס לפה שלנו הוא כבר עבר מסננים המוודאים שהוא איננו מסוכן. אם אין לנו שליטה מוחלטת על האופן בו משפיעה עלינו ההבנה, מנגנון פיקוח על הידיעה חשוב לא פחות מפיקוח על המזון:

האדם הפראי לא הבחין בין מה שהוא מזין ומשובח... ובין מה שהוא צומח... לא בשביל אכילת האדם. את הכל, כל מה שנזדמן לו ברעבונו, לקח ולעס. וברבות הימים...בחר לו את הפירות, התבואות והצמחים הנאותים למזונו...יבואו ימים ויתברר מהו המאכל הרוחני הראוי לאדם, אז אהפוך על עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד׳ (שמונה קבצים, קובץ ו׳ פסקה כ"ט)

רציונלי ואי רציונלי

אז שנבין, אתה בעד פיקוח על חשיפה לדעות, כלומר בעד צנזורה? משטרת מחשבות! רק חברות פטרנליסטיות, שהמנהיגים שלהן חוששים למעמדם, מקיימות צנזורה כזו!
אבל רגע, נשאל את עצמנו: מי אמר שצנזורה היא דבר נורא? למה התגובה שלנו כל כך פבלובית? הרי מוצעת כאן פרדיגמה אחרת לגבי מהי מחשבה. אם היא אכן נכונה, "צנזורה מחשבתית" איננה פשע מוסרי או התנהגות פחדנית.
התגובה האוטומטית שלנו להצעת צנזורה על מחשבות, והקפיצה לקונוטציות של שעבוד וניצול, רק מחדדות שמחשבה אכן איננה ׳מוצר׳ אלא ׳מאכל׳. האדם עיכל את הדעה לתוכו, היא הפכה לחלק ממנו. ממילא התגובה שלו לערעור עליה איננה שקולה ויבשה כמו שאולי היינו רוצים לחשוב. היא אמוציונלית, מעורבת.

נחדד יותר: ישנן שתי רמות של דיון - רמה אחת רציונלית, בה יש טיעונים לכאן ולכאן. רמה זו משתמשת בדעות כמוצרים. העברנו ידיעות ממדף למדף או רכשנו חדשות, ושינינו את דעתנו.
הרמה השנייה היא קמאית. המחשבות בה הן מאכל. אין בה נימוקים מחשבתיים אלא שלילה או הסכמה. אופן הטיעון היחיד שקיים בה הוא לעורר רגשות חיוביים כלפי דעתי או רגשי תיעוב כלפי הדעה ההפוכה.
לכל שיטה ישנם ׳תופי טם-טם׳ כאלו, שמזעיקים את מאמיניה להתגייס לקרב: ׳כופר׳, ׳פטרנליסט׳, ׳לא מדעי׳, ׳ניאו-רפורמי׳, ׳חרדי׳, ׳אפולוגטיקה׳. יותר מהתוכן רציונלי שלהם, יש בהם מטען אמוציונלי שמבהיר לְמה עלינו להתנגד.

אנחנו טועים לפעמים לחשוב שהרמה הרציונלית היא הנכונה יותר, ומי שטיעוניו ברמה הקמאית הנו פרימיטיבי וילדותי. אלא שהאמת הפוכה: ניתן לדון דיון רציונלי רק על גבי הנחות יסוד קמאיות. אם ברור לכולנו שזכויות אדם הן האידאל העליון (יש הסכמה במישור הקמאי), אפשר לדון רציונלית כיצד לאפשר כמה שיותר זכויות. אבל אם אנחנו חלוקים האם זכויות האדם הן דבר חשוב, נימוקים רציונליים לא יעזרו. הרמה השנייה, הקמאית, היא הקריטית יותר, כיון שהיא אינה מהלכים בתוך המגרש אלא קביעת כללי המשחק.

משחק האורות

׳כללי המשחק׳ אינם אמיתות נצחיות. מה שהיה פסול בעינינו לפני שני עשורים, הוא כיום כשר, אולי אף מצוה. עובדה זו מורה לנו שאנחנו משנים הנחות יסוד. איך מתחילים להאמין במה שלא האמנו קודם? ככל הנראה לא בדיון רציונלי.

שיח תרבותי - יהיה זה סימפוזיון בערב תרבות או מאמרים בכתב עת - אינו דומה לשקילת טיעון מול טיעון במאזניים רציונליות. אדם שמביע דעה דומה למי שמקרין אור החוצה. יש פרמטרים שונים לחוזק האור: האם הטיעון ברור; האם הטוען סוחף; כמה אני מעריך אותו; עד כמה דעתו מופרכת בתרבות הנוכחית. קיימים גם פרמטרים רחבים יותר: כמה אנשים מחזיקים בדעה הזו, מה העצמה של הקבוצה שמחזיקה בדעה - כלכלית, מוסרית, פוליטית וכו׳.
אפשר לבחור לעצום עיניים. לא להשתתף בשיח. מי שכן בוחר להשתתף ב"משחק האורות" הזה, אינו יכול להתעלם מהאור. אם אתה פוקח עיניים מול אור חזק הוא גם יסנוור וגם יסחוף אותך לכיוונו. זו איננה חולשה אלא נגזרת מכך שאדם הוא יצור חי, לא מחשב. החיים הם לא שכל נשלט ויבש אלא דינמיקה והרגשה.

כי היותנו חיים מתבטא בכך שדעות מוסריות, ואפילו מתודות מחשבתיות, דומות בטיבן לטאבו: אתה מאמין בהן כי אתה מאמין בהן. אין דרך להסביר למה שוויון זכויות הוא טוב, למה חירות עדיפה משעבוד, או אפילו מדוע התער של אוקאם הוא מתודה נכונה יותר.
לכן, שינוי של הנחות היסוד עצמן לא מתרחש על ידי דעות כמוצר אלא על ידי דעות כאוכל. לא מהכרת עובדות אותן לא הכרנו קודם אלא מעצם המפגש עם הדעה עצמה, מהעיכול שלה אל תוכנו.

כשאדם גולש ברשת חברתית יום יום ושומע טיעונים על כך שהתורה, חס וחלילה, איננה מוסרית (נניח ביחסה לאישה) - עמדתו הולכת ומתערערת. לא העובדות מערערות אותו אלא הנחות היסוד שהוא פוגש אודות מהות המוסר. עצם המפגש עם קיומם של בני אדם שסוברים אחרת מערער את הטאבו. כשהטאבו נחלש, אי אפשר למצוא לו הסבר רציונלי. מי שצריך להתחיל להסביר דעה מוסרית בצורה רציונלית, כבר נמצא בבעיה.

איך זה עובד בפועל?

מי שמדבר עם אחרים באופן קבוע, צריך לעמוד בציפיות שלהם. לדוגמה, עליו להשתמש בטרמינולוגיה המקובלת על כולם. אלא שכשהוא מקבל על עצמו את השימוש במושגים, הוא מיישר קו גם עם עולם הערכים שיצר אותם. השאלה האם אני מכנה את מה שקורה בפקולטות ליהדות ׳מדעי היהדות׳, ׳לימודי יהדות׳ או ׳לימודי כפירה׳ משנה מאד את האופן בו אני תופס אותן.
מילוי ציפיות נדרש גם בסגנון הדיון. אם תחזור על דבריך שוב ושוב במקום להקשיב ולהגיב, תוגדר כ׳טרול׳ ויתעלמו ממך. אם תהיה גס רוח, יזעמו עליך. אדם נורמלי משתדל לישר קו. אפילו אם דעותיו קיצוניות, ישתדל למתן את עצמו ככל הניתן.
עם הזמן אדם גם נקשר לאנשים אתם הוא דן. הם הופכים להיות חלק מעולמו. ממילא הוא מתחשב בהם ומדגיש את המשותף ולא רק את המפריד. מחפש להראות איפה דווקא תהיה אחדות דעים.

יותר מזה: ככל שאדם מאזין לקשת גדולה יותר של קולות, הוא פוגש יותר ויותר דיבורים נגד הנחות היסוד שלו. עצם קיום הקולות האחרים מערער את הוודאות, והערעור עצמתי יותר אם האדם נתקל במתנגדים בעלי כשרון רטורי או לשון חריפה. או אם הוא נחשף לשיח שגם מניח את ההתנגדות לדעת האדם כמובנת מאליה. וודאי אם בעלי דעה כשלו נתפסים כמטורללים.
אפילו הפגנת ביטחון יכולה לערער וודאות. כשמרצה עומד מול כיתה ומכריז "בסבירות גבוהה, התנ"ך אינו מתאר מציאות היסטורית", מה שיערער את עמדת השומע אינן הראיות שהמרצה מביא - אותן ניתן להסביר בדרך שונה - כמו עצם הביטחון שלו בדברים.
מי שסבור שאדם שמשנה את דעתו בשל לגלוג או הפגנת בטחון היא אדם חלש, שוכח שגם הוודאות בהנחות היסוד אינה פרי מהלכים לוגיים. ממילא גם ערעור הוודאות בשל אלמנטים אירציונליים אינו פאשלה או סימן לחוסר רצינות.

ברגע שנפנים שלא הרציונליות משנה את הנחות היסוד שלנו אלא עצם המפגש עם דעות סותרות, נבין שההשלכה הכי בסיסית של שיח היא זו: אם אתה משתתף בו, הוא עלול לשנות אותך עד השורש. לא רק על פי בחירתך ולא רק לטובה.

כוח האומץ

התיאור עד כה מדיף ניחוח פטליסטי. בסדר, הבנו שאין לנו שליטה מלאה על ההשפעה של דעות עלינו. האמנם אין דרך להתמודד עם ההשפעה שלהן? האם אנחנו כל כך חסרי אונים?

וודאי שיש דרך כזו. אלא שהיא אינה פועלת במישור הרציונלי.
כשלב הראשון ישנה ההתרסה. בנסיבות מסוימות, אמירות מתריסות כנגד הקונצנזוס הנוכחי יכולות להרחיב את גבולות הלגיטימציה של השיח. לא כל "דבר שאינו נשמע" באמת לא נשמע. יש כאלו ששואבים מהדבר-שאינו-נשמע עידוד לדעתם: פתאום מתברר להם שהם אינם המשוגעים היחידים. אחרים מתוודעים לכך שאפשר ולא מופרך לחשוב אחרת.

אבל מנין נגייס את הביטחון הדרוש לעמדה מתריסה? גם את זה מלמד אותנו הרמב"ם:
...יש בכל אדם כוח אומץ בהחלט, ואלמלי כך לא היה מתעורר במחשבתו לדחות מה שמזיק לו. וכוח זה בכוחות הנפשיים לדעתי דומה לכוח הפולט בכוחות הטבעיים (מורה נבוכים, חלק שני, פרק ל"ח)
את כוח האומץ מדמה הרמב"ם לכוחות שתפקידם לפלוט פסולת מהגוף. כוחות אלו אינם בחיריים: אברי העיכול מזהים אלו חומרים לסנן בלי צורך בעזרה של התודעה.
ההבדל בין גוף שמצליח לפלוט חומרים מזיקים לגוף שלא, הוא ברמת הבריאות והחוסן שלו. חוסן כזה לא מפתחים בלמידה והבנה אלא באימוץ הרגלים טובים והימנעות מהרגלים רעים. לכן, ככל שגוף נחשף יותר לחומרים מזיקים, הוא יצליח פחות להתמודד אתם.
גם במישור הדעות, הדרך המוצלחת להתמודד עם דעות מזיקות הוא לא בחשיפה ממושכת אליהן, אפילו תלווה בהסברה למה הן רעות. עצם החשיפה לדעות פסולות שוחקת את הטאבו ונותנת לגיטימציה לדעה הרעה. דווקא יצירת ׳חממה׳ מאפשרת גוף בריא שידע לדחות דעות רעות אם ייתקל בהן.

התרבות המודרנית ואנחנו

אם נרד לפרקטיקה, עלינו להסתכל על המציאות בעין פקוחה: הסביבה המודרנית עוינת לדעות מאמינות. לא משום שהיא אוסרת הבעה שלהן, אלא משום שאדם דתי מופגז כל הזמן ברעש רקע של דעות הפכיות. הדעות האלו נפוצות ומגובות על ידי רבים מחברי האליטות החזקות של העולם המודרני: המדע, התקשורת והאמנות.
גם מאחורי גבו של הרב הכי דוס בישיבה קטנה עומדת החילוניות כרקע. היא הנוף בו יצפו תלמידיו כל הזמן. הרב יכול כמובן להתנגד לה ולהסביר שהיא בעייתית. באותה מידה הוא גם יכול להסביר לגוף שלו שסוכר הוא רע. עדיין החשיפה שלו לסוכר עצומה.

במצב כזה, פתיחות אינה צעד ׳שקוף׳. כשאדם נחשף "לכל הדעות במידה שווה", היתרון המובהק הוא לדעות שמשחקות במגרש הביתי - בזמננו, הדעות שאינן מאמינות. בוויכוח בין שתי גישות איך לומדים תורה, או מהו היסוד המוסרי - הדעה הדומיננטית של התקופה (כלומר הנוטה לחילוניות) תקבל יתרון.
זו גם הסיבה שהניסיון ׳לחסן׳ על ידי חשיפה מבוקרת לתרבות נידון לקשיים: אם כוח ההשפעה של דעה הוא בביטחון שבה, המקבילה לחיסון היא הכרת הדעה בצורה מוחלשת, כלומר על רקע הוודאות שהיא שגויה. במצב התרבותי הנוכחי, חולשה כזו הנה עניין קשה להשגה.

אז נכון, הסתגרות איננה תרופת פלא. כי אין ולא תיתכן הרמטיות. עדיין, זהו צעד שמעניק תועלת חלקית, שקריטית יותר בילדות ונערות - שלבי גיבוש האישיות, כשאדם בונה את החוסן שלו.
יותר מזה - מה האלטרנטיבה? חשיפה לתרבות היא צעד בעייתי, אפילו תהיה מבוקרת. לו דעות היו מוצר ייתכן שחשיפה הייתה צעד חכם. כיון שדעות הם מאכל, חשיפה מבוקרת עלולה להיות דומה להלעטת ילדים במנות של בן אנד ג׳ריז במטרה לשכנע אותם לאכול בריא.

התנגדות לניסיון של התמודדות-מתוך-השתלבות, צומחת דווקא מתוך הכרה מפוכחת בכוחה של תרבות בכלל והתרבות המערבית בפרט. דווקא מתוך ההבנה שאדם הוא חי ולא מחשב, אנחנו מבינים שאין להתפתות לאשליית השליטה המושלמת על דעותינו; יחד עם תודעת החיים באה תודעה של ענווה.
האם חוץ מזהירות יש בעמדה זו גם פחד? בהחלט כן. יש ממה לפחד. אבל פחד אינו היסטריה או ייאוש. הרי "רבים אשר איתנו מאשר אותם"

אז איך כן מתמודדים? כמובן, יש צורך בהסברה תורנית עמוקה וחיה. אבל חוץ ממנה דרוש גם חוסן נפשי ואומץ רוחני. המבוקש אינו דתיים שיודעים להשתלב במרחב אלא כינון מרחב אחר, ולשם כך דרושים מאמינים אמיצים.