בסופו של דבר, המאמר של פרופסור שנרב בא מפחד.
עכשיו, עיצרו רגע: אני לא אומר "הוא בא מפחד", כפי שמקובל היום לומר: הוא בא מפחד אז הוא חלש, אז הוא טועה. אני אומר "הוא מפחד" כדי לומר: תקשיבו לצדק בדבריו, למרות הניסוח האומלל.
שני טיעונים שונים עלו במאמר.
א. הראשון הוא עקרוני-ערכי: רציונליות מעניקה לאנושות חירות. אף אחד לא מחליט בשבילך מה לחשוב.
לא אכנס שוב לדיון הזה כולו, רק אחדד: הרציונליות קיימת גם קיימת וכוחה רב וחשוב *בתוך תחום אותו מגדירים כוחות קמאיים יותר*. המחשבה שישנה רציונליות משוחררת, עומדת לעצמה, היא מחשבה שאפילו הרב מיכי לא נופל בה. (טוב, הוא בסוף כן)
לכן, לטיעון "אתה נותן את חייך בידי אוטוריטה" אין לי אלא לענות - נכון, אבל כולנו עושים ככה, תמיד. אני לפחות יודע בידי מי.
ב. השני הוא טיעון מעשי: רציונליות מאפשרת שלום, מאפשרת דמוקרטיה עם חיים שלווים יחסית. נסיגה אל האירציונליות תחזירה אותנו אל פגאניות, נמיכות מצח, התלהמות ומשם - להפרת השלום השברירי ולשפיכות דמים של ממש.
הטיעון הזה אולי חשוב יותר מהראשון. הרציונליות מגשרת ומפשרת בין תפיסות שונות. אותו גשר שהזכרתי שמקימה התבונה בין אנשים ומקומות.
כך גם טוען הציטוט מ׳פני מלך חיים׳ שממנו יצאתי לדיון: הפילוסופיה היתה בריחה מהעולם האלילי בו האדם היה לכוד בתוך התפיסה הפרטית שלו, בלי לפגוש תפישות אחרות. כשאדם תקוע בתוך עצמו צומחים בו רוע ואלימות.
כך גם טענו במובלע כמה מהדנים איתי: בלא רציונליות האינטרקציה היחידה שתיוותר בין בני אדם היא אלימות.
וכאן, זה מורכב.
כי מצד אחד האמירה הזו היא דיכוטומיה כוזבת ומכעיסה. יש עוד הרבה דרכי תקשורת שאינן רציונליות מחד או אלימות מאידך. אמנות היא דוגמה בולטת, אבל גם דיון בכלל. הטעות שלנו היא שאנחנו חושבים שליבו של דיון אנושי הוא הטיעון הלוגי, ולא היא. ליבו של דיון, מה שגורם לאדם לעכל דעות אחרות הוא *המפגש* עם אחרים. אני נפגש עם אדם, שהוא דמות, שהוא עמדה. זה מה שמשנה אותי.
לפני שתתקוממו, שאלו את עצמכם: כמה אנשים אתם מכירים שהשתכנעו מדיון? ולעומתם, כמה השתנו בשל מגורים עם, מפגש רציף עם בני אדם?
אבל, וזה אבל גדול: במבחן ההיסטוריה הטענה הזו צודקת . ככל שהאנושות העלתה את סף החלקים הא-תבוניים שלה, עלה גם מפלס האלימות והרוע. חשוב להיות מודעים לסיכון הזה: ממנו אנשים חרדים, ממנו אנשים בורחים, ובצדק.
איך פותרים את הקונפליקט? אני לא יודע בדיוק. אני כן יודע שעלינו (אלו שמצדדים בא-רציונליות, בחיים ולא בטיעונים) - עלינו חובת ההוכחה. להראות כיצד ניתן לדבר שלא בלוגיקה יבשה, ובזה להרבות אור, טוב, בנייה ושלום, ולא הרס וחורבן. שהשיבה אל הקמאיות לא תהיה גם שיבה אל אהבת עצמו הרעה (כלשון הרב).
#בשבח_ההסתגרות
עכשיו, עיצרו רגע: אני לא אומר "הוא בא מפחד", כפי שמקובל היום לומר: הוא בא מפחד אז הוא חלש, אז הוא טועה. אני אומר "הוא מפחד" כדי לומר: תקשיבו לצדק בדבריו, למרות הניסוח האומלל.
שני טיעונים שונים עלו במאמר.
א. הראשון הוא עקרוני-ערכי: רציונליות מעניקה לאנושות חירות. אף אחד לא מחליט בשבילך מה לחשוב.
לא אכנס שוב לדיון הזה כולו, רק אחדד: הרציונליות קיימת גם קיימת וכוחה רב וחשוב *בתוך תחום אותו מגדירים כוחות קמאיים יותר*. המחשבה שישנה רציונליות משוחררת, עומדת לעצמה, היא מחשבה שאפילו הרב מיכי לא נופל בה. (טוב, הוא בסוף כן)
לכן, לטיעון "אתה נותן את חייך בידי אוטוריטה" אין לי אלא לענות - נכון, אבל כולנו עושים ככה, תמיד. אני לפחות יודע בידי מי.
ב. השני הוא טיעון מעשי: רציונליות מאפשרת שלום, מאפשרת דמוקרטיה עם חיים שלווים יחסית. נסיגה אל האירציונליות תחזירה אותנו אל פגאניות, נמיכות מצח, התלהמות ומשם - להפרת השלום השברירי ולשפיכות דמים של ממש.
הטיעון הזה אולי חשוב יותר מהראשון. הרציונליות מגשרת ומפשרת בין תפיסות שונות. אותו גשר שהזכרתי שמקימה התבונה בין אנשים ומקומות.
כך גם טוען הציטוט מ׳פני מלך חיים׳ שממנו יצאתי לדיון: הפילוסופיה היתה בריחה מהעולם האלילי בו האדם היה לכוד בתוך התפיסה הפרטית שלו, בלי לפגוש תפישות אחרות. כשאדם תקוע בתוך עצמו צומחים בו רוע ואלימות.
כך גם טענו במובלע כמה מהדנים איתי: בלא רציונליות האינטרקציה היחידה שתיוותר בין בני אדם היא אלימות.
וכאן, זה מורכב.
כי מצד אחד האמירה הזו היא דיכוטומיה כוזבת ומכעיסה. יש עוד הרבה דרכי תקשורת שאינן רציונליות מחד או אלימות מאידך. אמנות היא דוגמה בולטת, אבל גם דיון בכלל. הטעות שלנו היא שאנחנו חושבים שליבו של דיון אנושי הוא הטיעון הלוגי, ולא היא. ליבו של דיון, מה שגורם לאדם לעכל דעות אחרות הוא *המפגש* עם אחרים. אני נפגש עם אדם, שהוא דמות, שהוא עמדה. זה מה שמשנה אותי.
לפני שתתקוממו, שאלו את עצמכם: כמה אנשים אתם מכירים שהשתכנעו מדיון? ולעומתם, כמה השתנו בשל מגורים עם, מפגש רציף עם בני אדם?
אבל, וזה אבל גדול: במבחן ההיסטוריה הטענה הזו צודקת . ככל שהאנושות העלתה את סף החלקים הא-תבוניים שלה, עלה גם מפלס האלימות והרוע. חשוב להיות מודעים לסיכון הזה: ממנו אנשים חרדים, ממנו אנשים בורחים, ובצדק.
איך פותרים את הקונפליקט? אני לא יודע בדיוק. אני כן יודע שעלינו (אלו שמצדדים בא-רציונליות, בחיים ולא בטיעונים) - עלינו חובת ההוכחה. להראות כיצד ניתן לדבר שלא בלוגיקה יבשה, ובזה להרבות אור, טוב, בנייה ושלום, ולא הרס וחורבן. שהשיבה אל הקמאיות לא תהיה גם שיבה אל אהבת עצמו הרעה (כלשון הרב).
#בשבח_ההסתגרות
