אמן על החיים

א. הדבר הראשון שבולט ב"אמן על הילדים" הוא מה שאין בו: חנן בן ארי לא מתפלל מה הילדים יהיו. השוואה לשיר-תפילה אחר, "וזכני לגדל", מחדדת את מה שלא נאמר אצל חנן; התפילה הקלאסית מדגישה את התפקיד של הילדים בעולם, את התוכן של חייהם: אנשי אמת, זרע קודש, בד' דבקים. אין דבר מכל זה באמן על הילדים.

הציפיות של השיר מהילדים לא נקיות רק מכל מטען דתי - הן נקיות ממטען בכלל. הילדים לא אמורים לעשות משהו בעולם, אין להם אתוס שההורה מתפלל שיעמדו בו (חוץ מלחבק אחד את השני). ילדים בשיר הזה נולדים ללא מטרה והכוונה. לחייהם אין טעם, הם פשוט נולדים.

ב. וזה… טוב, לא? הרי מאסנו בכל המשימתיות הזו שמכתיבה מראש איך לחיות, שרואה בילדים רק מכשיר להשגת מטרה חיצונית, עליונה ככל שתהיה. אני לא מתפלל על הילדים שלי שיהיו אינסטרומנטים למטרה שאני מאמין בה, אפילו שהיא בעיני חשובה. שיהיו בריאים וימצאו בעצמם את דרכם בעולם.

מעבר לאוטונומיה של הילדים שלי לבחור את דרכם יש כאן בעיה עקרונית נוספת. אם אתה משעבד את החיים למטרה גדולה מהם, אתה בעצם אומר שהם אינם ראוים ושווים כשלעצמם. שאין בהם טעם בלי להיות כפופים למשהו אחר. וזה זלזול נוראי בחיים, מתוק האור וטוב, בלי לחפש סיבה מחוץ לו. אתה אדם מאמין, לא? איך אתה מזלזל במתנת הקב"ה לאדם, חיים על פני האדמה?

ורואים את הזלזול הזה בחינוך הילדים. הרי אנחנו יודעים איך נראים ילדים של הורים משימתיים כאלה, אלה שמשעבדים את עצמם ומשפחתם לאיזו אמונה גדולה. הם יולדים הרבה ילדים, מגדלים אותם עם פחות משאבים וwell being. ילדים כאלו פחות מטופחים ומוגנים. זה עוול כלפי הילדים.

ב. בזמן האחרון הרהרתי בקול על דיכוטומיית עצם הקיום מול טעם החיים. היכולת הטכנית לחיות מול המשמעות שיש בחיים הללו. בכל פעם אני מדגיש שזו דיכוטומיה גסה שמפספסת הרבה דברים. לדוגמה — איכות חיים, היא בצד של עצם הקיום או בצד של טעם החיים?

מצד אחד קל להסתכל עליה כעצם הקיום, פשוט משודרג. פעם היה לך רק לחם, היום יש גם עוף. פעם כיבסת בגדים פעם בחודש, היום פעם ביום. אפשר לשרוד בלי, יותר כיף עם, אבל זה לא פשר לחיים שלך, זה לא טעם שמצדיק אותם או תוכן שממלא אותם. זה פשוט להתקיים, רק יותר משודרג.

מצד שני, הרי אפשר ליטרלי להתקיים בלי דירה. בשביל למות צריך להיות בעוני עמוק הרבה יותר מאשר לא להחזיק רכב משלך. אז איכות חיים היא לא עצם הקיום. יותר מזה — קשה להתכחש שבני אדם רבים מוצאים באיכות החיים את הטעם לחיות. השגה של משרה טובה יותר, בית או מניות אשכרה ממלאים את חייהם ומעניקים להם דרייב.

ד. בפוסטים אחרים הצגתי איך לפעמים טעם החיים מתנגש עם עצם הקיום. סוגיות כמו אמונות, לאומים ואידיאולוגיות, מתנגשות בפרגמטיות ובחתירה לטוב משותף גם אם הוא במכנה נמוך. כאן אני רוצה לדון ביחס בין שניהם לבין איכות החיים. כהקדמה נשאל: האדם שמקדש את עצם הקיום וזה שמכפיף את עצם הקיום לטעם החיים - מי מביניהם ישאף ללדת יותר ילדים?

מצד אחד הייתי אומר שאם עצם הקיום הוא טוב, הנטיה תהיה להרבות אותו, גם אם איכות החיים של כל ילד קטנה יותר. מהכיוון השני אפשר לטעון שככל שאני תופס את החיים כבעלי מטרה, אני נוטה להעדיף עוד אנשים שיצטרפו לעמל המשותף, גם אם יש לי פחות משאבים להקצות לכל אחד. העולם לא סובב רק סביבם כפי שהוא לא סובב סביבי. הם נקראים אל הדגל גם אם זה אומר פחות חוגים בשבוע.

וודאי שבכל מקרה יש להגיון הזה גבול. בין אם אני בעד הרבה ילדים בגלל טוב החיים ובין בגלל משימתיות, יש עוד שיקולים בעולם. לדוגמה, דווקא מתוך הצבת מטרה לחיים, אפשר להגיע למסקנה כמו: אם ילדתי הרבה ילדים ולכן לא הצלחתי לחנך אותם, נכשלתי במטרה שלי.

אבל בסופו של דבר השאלה הבסיסית נשארת: מי ייטה להיות בעד יותר בני אדם בעולם, בעלי עצם הקיום, או בעלי טעם החיים?

ה. בעיני התשובה יחסית מובהקת: באופן ברור ככל שאין בחיים אתוס גדול יותר מהם, אנשים ייטו ללדת פחות ילדים. אם החיים הם מטרה כשלעצמם עדיפה איכות חיים על פני ריבוי בני אדם.

לכן מצטיירת התנגשות בין טעם החיים לאיכות החיים. אם אני חלק מחברה משימתית, אני 'אבזבז' משאבים שיכלו לשרת את איכות החיים, על מנת להשיג את אותן מטרות. ממילא הטענה כנגד יהודים מאמינים שבשם אידיאלים בוחרים להם ולילדיהם חיים דלים יותר.

אבל כאן עלינו לחזור לאמן על הילדים. טענתי שהיסוד הבולט בשיר הוא מה שאין בו - אין אתוס שמעניק פשר לחיים. המאפיין השני והסמוי יותר, הוא מה שכן יש בשיר. ראשית, וזה לגמרי על פני השטח, יש בו המון חרדה. אבל שנית, לחרדה הזו יש תו אופי מעניין ואולי קצת סמוי: היא חרדה של אשמה. השיר פוחד שהילדים יהיו חולים, זה נכון. אבל הוא בעיקר פוחד לצאת לא בסדר כלפי הילדים.

וזו כבר לא חרדה טריוויאלית. כי בוא נניח שלא היית האבא המושלם, אז מה? אתה גם לא עובד או חבר או אזרח מושלם. יש אומרים גם לא זמר מושלם. נכון, תמיד עדיף להיות אבא טוב יותר. עדיין למה להגיע לחרדה?

ו. בעיני החרדה הזו רומזת למשהו עוד יותר עמוק מאשר "עדיפה איכות חיים על ריבוי חיים". הרי אם החיים כשלעצמם הם דבר כל כך נפלא, לא הייתי אמור לחיות בתחושת אשמה כלפי הילדים שלי. נכון, אני לא הורה מושלם ומציץ יותר מדי בפלאפון כשאני בגינה. זה באמת לא בסדר ואני צריך להשתפר. עדיין בסך הכל הילדים קיבלו עסקה טובה: את הקיום עצמו, שהוא דבר נפלא. אז לא הכל מושלם? סבבה, עדיין נתתי להם את מיליון הדולר. למה אני כל כך חרד סביב השאלה אם מהמיליון הזה נגרעים עשרת אלפים? ולו יצוייר שכן, עדיין הילדים יצאו מורווחים בענק.

אני טוען שהחרדה באה בגלל שהקיום לא שווה מיליון דולר. בגלל שבמקום מאד עמוק, הטוב שבקיום מפוקפק בעינינו. הקיום לא מספיק טוב כשלעצמו, אז הכל מוטל בספק: האם עשיתי לילדים שלי טובה כשהבאתי אותם לעולם, או שעשיתי להם עוול?

בעמדה נפשית כזו איכות החיים הופכת להיות קריטית פי כמה. אם אין להם מספיק חוגים, הון עצמי לדירה, ועוד יותר יחס נפשי מספיק מההורים - אני מרגיש אשם כלפיהם. הבאתי אותם לחיים-הלא-הכי-משהו הללו ועוד אני לא מקשיב לכל סיפור שהם באים לספר לי? ממש עוול.

ז. שאלתי קודם האם איכות החיים מספקת גם טעם לחיים, וטענתי שכולנו רואים שעבור אנשים מסוימים היא כן. לכאורה כאן מסתיים הדיון. כל טעם לחיים מסתיים ב'ככה'. למה הדבר הזה מעניק משמעות לחיים? ככה. ואם כן, ברגע שמישהו טוען שXYZ מעניק עבורו טעם לחיים, אין מה לדון הלאה.

כך לכאורה, אבל יש עוד שאלה קריטית לדיון: הוא אכן חושב וטוען כך. האם זה גם מה שקורה בפועל? האם הטעם הזה אכן מספיק לו?

כי כשאני רודף אחר חיים כמה שיותר טובים לילדים שלי, ובעיקר כאשר אני מרגיש אשם כשאני לא עומד במאה אחוז במשימה הזו - ההתנהגות עצמה מדברת והיא אומרת שהקיום עצמו ואפילו באיכות גבוהה, פשוט לא מספיקים.

ח. לפעמים יש לנו הסברים להתנהגויות שלנו, אבל ההתנהגויות עצמן מדברות יותר מהכל. לכן לפעמים נכון קצת להתעלם מההסברים להסתכל על הדברים פנומנולוגית. כך לדוגמה, העובדה שאנשי המערב פחות ופחות מתחתנים אומרת יותר מאלף הסברים שהפסקנו להאמין שאפשר לפגוש את האחר. העובדה שדמוגרפית המערב יולד פחות ופחות ילדים, אפילו פחות מכמות שימור האוכלוסיה — נכון שלעובדה הזו יש הרבה הסברים: כלכליים, תרבותיים, סביבתיים — עדיין השורה התחתונה היא שהפסקנו להאמין בטוב החיים. ממילא למה להביא עוד ילד לעולם הזה, הרי אני מודע עד כאב שהוא לא יקבל עולם מושלם.

ט. בדרך כלל הנטיה הטבעית שלי היא לצייר הפרדה והתנגשות בין קטבים. כאן אני רוצה לטעון שבסופו של דבר יש דווקא תואם בין עצם הקיום לטעם החיים.

באמת עצם הקיום פשוט לא מספיק. אם בגלל שהחיים סופיים, אם בגלל שהם חומריים וממילא תמיד שמיכת המשאבים קצרה, אם מפני שהאדם גדול יותר מעצם קיומו. ההסבר כרגע לא חשוב. מה שאני רוצה כרגע לומר הוא שעצם הקיום לא מספק כשלעצמו. בלי טעם לחיים שגדול יותר מהם, גם החיים עצמם מאבדים משמעות.

לכן שני הרבדים בשיר קשורים אחד לשני. בעולם בו אין לי אתוס להעניק לילדים שלי, טעם לחייהם - בעולם כזה אני גם אתמלא אשמה על שהבאתי אותם לעולם. החיים כשלעצמם לא מצדיקים את עצמם וממילא אם ילדתי ילד אני עושה לו עוול.

י. בפסח רפרפתי במוסף של מקור ראשון על המשבר הדמוגרפי של אירופה. היו שם דברים נאים אבל — כמו שהקשה גיסי החכם — היו שם הרבה הפחדות מה הבעיה בלא ללדת ילדים. לא היה שם הסבר למה כן ללדת.

בקליפת אגוז, זו אחת הבעיות של (חלק מ)הטיעונים השמרניים. שמרנות מגיעה לא מעט פעמים אחרי שנעלמה הרוח שמחייה את הערך. לדוגמה, ילדים. פעם היה מובן מאליו שצריך ללדת ילדים. כשהמובן-מאליו הזה נשבר מגיעה השמרנות ומנסה להסביר למה כן. קשה מאד להחזיר על כנו את המובן מאליו, אז לפעמים כל מה שנשאר הוא להפחיד.

אני סבור שהרבה מההפחדות הנ"ל נכונות: באמת אירופה מתכווצת דמוגרפית עלולה לקרוס תחת משקל תרבויות צעירות וצומחות. בטווח ארוך תאווה לחיים תנצח עדיפות טכנולוגית. ועדיין אתוס של פחדים הוא אתוס דל. צריך להחזיר את הטעם לחיים, לא רק להזהיר אויויוי מה יקרה בלעדיו.

י"א. את הביקורת הזו, אפשר להעביר על הפוסט הזה בעצמו: הוא עסוק בלהפחיד מה קורה בלעדי טעם החיים ולא מדבר חיובי.

לכן חשוב לי להדגיש: העיקר הוא טעם החיים. העיקר הוא השאיפה הגדולה וההקשר הרחב בו מושמים החיים, ומתוך ההקשר הרחב יותר מהם, מקבלים טעם ומשמעות. האמירה הנגטיבית באה רק כנגד הטענה שעצם הקיום לא מצריך צידוק אחר: עינינו הרואות שהוא כן צריך, כל האומר אין לי אלא קיום, אפילו קיום אין לו.

אתם חוששים שנחזור להיות חברה משימתית, חיילית, שמוחקת את האינדיבידואל והאוטונומיה? אני מזדהה עם החשש. אז צריך למצוא נתיב לחיים בעלי משמעות שמוקירים את החופש ולא רואים בן מכשול.

אין לי עצות קונקרטיות להשבת האמון בחיים והשמחה בהם. אני מאמין שאפשר, אבל הדרך לשם עוברת בהבנה וההפנמה שבאמת עצם הקיום האנושי ואיכות החיים כשלעצמם, דלים מכדי למלא את הנפש. צריך הרבה הרבה יותר מזה. צריך טעם עמוק ורחב לחיים, גם כשזה מפחיד.