שלושה סוגי רוחניות

בפוסט משבוע שעבר, שדיבר בגנות המטא (שזה "מְעֵבֶר" ביוונית, אם תהיתם) שאל אותי ישי האם אני לא מתעסק במטא בעצמי. כדי לענות על זה, נראה לי שכדאי לבדל בין לפחות שלושה סוגי "רוחניות".

א. הראשונה היא המטא הריקה. היא נוצרת על ידי זה שאני מפשיט מהחפצים את כל התכונות המעניינות ומגיע למכנה משותף של כלום.

דוגמא קיצונית: מספרים. המספר שלוש הוא בעצם הפשטה של חפצים מתכונותיהם עד שהגעתי לקבוצה. לשלושה תפוזים נשארו כמה תכונות משותפות (צבע, צורה, טעם). אבל אפילו הן מופשטות - אני לא טועם את הטעם של שלושה תפוזים אלא של הביס שיש לי כרגע בפה.

כל שכן אם אדבר על שלושה פירות: איזה פירות? הם טעימים? הם יפים? נותר רק מכנה משותף של "דברים צומחים על עץ". זה נחמד, אבל אין הרבה מה לעשות עם זה.

בטח כשנספור "שלושה דוממים" - הם יכולים להיות כל דבר, ממעבורת חלל ועד בלון קרוע. המכנה המשותף כל כך ערטילאי עד לא קיים. אז ספרתי עד שלוש, אבל כדי לבצע זאת ויתרתי על הכל.

זו הפשטה ריקה, כי היא מרוקנת כדי להכליל. כך היא מצליחה להיות מעבר: על ידי מחיקה של כל תכונה משמעותית. שימושי? לפעמים. רוחני? לא ממש. אולי "רוחני".

ב. המטא השניה מכלילה בדרך אחרת. היא מנסה לדבר על מהות רוחנית שקודמת למופעים הפרטיים.
בהפשטה הראשונה היה קודם כל תפוז, ואז עשיתי ממנו "פרי" ואחר כך "חפץ". בשניה יש קודם כל "תפוזיות" ואחר כך יש תפוז. הדוגמה הקלאסית (גם אם לא מדויקת) היא האידיאות של אפלטון. עוד לפני שיש תפוז יש תפוזיות, והטעם שלה הוא כמו כל התפוזים הכי טעימים שטעמתם אי פעם ואף יותר.

כאן, כדי להכליל לא רוקנתי. לפחות לא בתיאוריה. דיברתי על משהו יותר מבהיק ויותר שלם ויותר עליון. רגע, אבל מעולם לא פגשנו אותו, לא? מה ההבדל בין לדבר על מהות ריקה, לבין אחת מלאה אך שלא פגשנו אותה מעולם?

על כך אפשר לענות בשתי דרכים משלימות:
1. פגשנו אותה ואנחנו פוגשים אותה כל פעם שאנחנו טועמים תפוז. רסיס מתוך אותה השלמות, מתגלה לנו בכל תפוז שנטעם. בתיאור הזה, המופעים הממשיים הם קליידסקופ של השלמות, שלעולם לא מושגת כשלעצמה.
2. או שהיא כן מושגת אבל במידת מה. אולי דרך הרסיס אפשר כביכול לפגוש קצת מהדבר עצמו. בהפשטה הריקה אין מה לפגוש, אבל בהפשטה האידיאית יש מה לפגוש ואף פוגשים, במעין חוויה מיסטית או התגלותית. לרגע אחד נפתחים השמיים, או מבריק הברק של הרמב"ם.

כאן אני כבר מסכים להגדרת ההפשטה הזו כרוחניות. מנגד, היא נושאת בעיה במישור עמוק יותר: הרסיס מתבטל לשלם, פיסת הקליידסקופ מתבטלת בפני האור. אתה רוצה להיות גדול - היה לא-אתה, ואז תהיה גדול כי תהיה חלק מהגודל.
...חוץ מהקטע השולי שאכן תהיה חלק מהגודל, אבל לא ישאר "אתה" שיהיה חלק מ. יהיה רק הגודל וזהו.

(העלו על דעתכם דימוי של קדושה או טוהר, של דבר נעלה ונצחי. מה עומד לכם מול העיניים? לי קופץ לראש מבנה לבן, מבהיק, ענק,שקט וריק. האם זו רוחניות? האם היא מהסוג הראשון או מהסוג השני?
אן לדוגמה, החוויה שלי כשאני שומע מוזיקה אינסטרומנטלית ברצף, רק מוזיקה ללא מלים. זה יפה אבל אני חש בדידות, כי לא היה דיבור אנושי)

ג. כאן אנסה לתאר דרך שלישית, אולי הכי קשה להסבר.
תארו לעצמכם את התנועה שהאנושות כל כך מטפחת במאות האחרונות: תנועת החירות והשחרור מסמכות. מהאל, מהמלך, מהאצולה, מהדת, מהפטריארכיה וכו' וכו'.
(אפשר לטעון שעצם הקביעה הזו שלי, שכללה תנועות שחרור שונות כקבוצה אחת, היא הפשטה מהסוג הראשון. נניח לזה רגע ונתקדם הלאה:)
עכשיו תארו לעצמכם אדם שכרגע פועל למען חירותו: מתקומם נגד הממסד הדכאני, נגד הבורגנות, נגד הדת. אפילו נגד המורים בבית הספר שלו.
הבה נתבונן בתחושות שלו: תחושת הצדק והסיפוק שהוא מרגיש לגבי המאבק; הוודאות שזה הדבר הנכון לעשות; ההקלה ש"הנה, סוף סוף התגברתי על החומות".

עכשיו הניחו את התחושות האלו על רקע התרבות בה האדם חי: קלישאות שמתארות את החופש כדבר עליון ("גם אם אתה טועה, עדיין זו הטעות שלך") פרסומות שמהללות את בחירותיו של היחיד ("רק אתה יודע מה טוב לך"). האמנים המהללים את האני האוטונומי, ההוגים שרואים בחֵירות הנחת יסוד שאין עליה מערער.
רואים את הרקע? רואים את התחושות? האם התחושות האלו אינן בשר מבשרו של הרקע? ומנגד, האם תחושת הניצחון האישית הזו איננה ביטוי שלם של התנועה התרבותית כולה?

ההפשטה שיש כאן - מתחושתו האישית אל התנועה התרבותית - איננה הפשטה על ידי ריקון, או ריחוק. במלים אחרות: אני רוצה לומר שישנה רוחניות שאינה מרוקנת ואף אינה מתנשאת (אולי מרחפת מעל, כמו לאפוטה במסעות גוליבר). יש רוחניות שבאה-מתוך. האדם מוטל בתוך הקשר של זרמי עומק וזרמי על. הם רוחניים, נכון. הם מטא, במובן שהם מקיפים יותר מאשר המופע הפרטי שלו כרגע. אבל הם אינם מרוקנים אותו או משטיחים את קיומו כעין "צינור" של הכלל.

כשאני בא ואומר: רואים את מה שאנשים עושים, הם מבטאים כאן תנועה תרבותית - אינני בא לרוקן את מעשיו של היחיד. הוא לא הופך להיות מריוניטה של כוח רוחני ענק וריק (או מלא). האדם הזה עושה את מה שהוא מאמין בו, הוא חי בתוכו. הוא הוא - וזה בכלל לא סותר את העובדה שהוא חלק מתנועה תרבותית. הוא חי ונע בתוכה, לא שהיא קושרת חוטים לידיים שלו, חוטים אותם מושכת יד נעלמה.

האם זו מטא? אולי כן. האם זו רוחניות? וודאי שכן. אבל היא לא ריקה, ואפילו לא מתנשאת.

כך אני מבין את דברי הרב שאומר שכל מעבר מחול לקודש הוא מעבר מריקנות לישות. אין הכוונה שתמחק את עצמך כדי לשמש מדיום לגודל אידיאי במובן האפלטוני. אלא תעמיק את עצמך אתה. בתוך המעשים שלך עצמם טמון האוצר כולו. ברור שמוטל עליך להתדייק ולהשתנות. ברור שישנו פער, ומודעות אליו חשובה מאין כמותה. אבל את הפער הזה משלימים על ידי העמקה, לא על ידי חריגה מ.