א. לשיטת ריה"ל, אחת הסוגיות המרכזיות היא הנוכחות. ריה"ל מבדיל בין מעשי הטבע לניסים - לא משום שהאחרונים מעשי ידי הקב"ה והראשונים לא. שניהם מעשי ה'. אלא משום שבניסים הקב"ה נוכח ובטבע הוא נסתר.
מה פשר הנוכחות הזו? אפשר להבין שזה עניין של הוכחה. כשהקב"ה נוכח, הוא מוכח. כדאמרי אינשי: "אם א-לוהים קיים שיעשה נס".
בעיני, התבוננות במאמר רביעי מגלה עניין קצת אחר.
ב. תחילת המאמר עוסקת במשמעויות של שמות השם השונים. לשיטת ריה"ל, הן שם אדנות והן השם המפורש מבטאים רצון, אבל בהבדל משמעותי:
שם אדנות הוא גילוי רצונו של הקב"ה במובן הגולמי - מקרים בעולם שמגלים לנו שיש לו רצון משלו. לדוגמה, עמוד הענן הוא גילוי נוכחות-רצון הקב"ה, בזה שהענן לא מתפזר או נע על ידי כוחות חיצוניים מוכח רצון הקב"ה מושל בו. כמו שההבדל בין אדם חי לבין גופה הוא בזה שלאדם חי יש רצון משלו והוא נע לפי רצונו, ואילו גופה נפעלת וזזה רק כשמזיזים אותה.
ג. אבל כשריה"ל מדבר על השם המפורש, הרצון איננו בעובדה פיזית - איננו בנס ששובר את חוקי הטבע וקובע עובדה מציאותית. הוא רצון ב, במובן של מערכת יחסים: הקב"ה רוצה בעם ישראל.
"וֶאֱמֹר, שֶׁקְּצָת הָאֻמּוֹת הָלְכוּ אַחֲרָיו וְעָבְדוּ אוֹתוֹ מִשֵּׁמַע וְקַבָּלָה, אַיֵּה קַבְּלוֹ אוֹתָם וְהִדָּבְקוֹ בָהֶם וּרְצוֹתוֹ בַעֲבוֹדָתָם וְקִצְפּוֹ בְהַמְרוֹתָם?"
שידוד מערכות הטבע מורה שהעולם לא מנוהל רק על ידי חוקים, אלא שלקב"ה יש רצון מובחן בתוכו (שלא כדעת הפילוסוף שהעולם והחוקיות הם נגזרות לא רצוניות מעצם קיום הסיבה הראשונה). זהו שם אדנות. אבל הרצון הזה הוא עדיין לא אכפתיות, עוד לא מערכת יחסים.
השם המפורש הוא רצון במובן של קשר. הקב"ה נוכח בעולם והנוכחות שלו פונה ורוצה מישהו, לא רק משהו. לכן הוא כביכול שמו הפרטי של הקב"ה, שמשתמשים בו אלו שהוא בחר להקים איתם את הברית.
ד. רק שאין הפרדה מוחלטת בין השמות. אדנות הוא הדרך בה אנחנו קוראים את השם המפורש. ניסים כמו עמוד הענן נעשים פעמים רבות בשביל ישראל. אלו עדיין שני אספקטים שונים או הופעות שונות של הקב"ה בעולם, אבלאולי גם את שם אדנות צריך להבין בפריזמה שמציע לנו השם המפורש. הנוכחות מאפשרת קשר, ואפשרות הקשר מתחילה כבר בשם אדנות. ההבדל בין הניסים לחוקי הטבע מאפשר לי לרקום מערכת קשרים עם הקב"ה, לא רק להיות וודאי לגבי קיומו. זה המבוקש והמיוחד בניסים.
ה. קשר לא מתבטא אך ורק בטוב. אתה מחבק את מי שאכפת לך ממנו, אבל גם כועס וצועק עליו. לפעמים (בהקשרים הנכונים) גם מעניש אותו.
ו. ואכן, לפי ריה"ל, השם המפורש מתבטא בקשר מיוחד בין הקב"ה לעם ישראל. במערכת היחסים הזו יש גם אהבה אבל גם עונש. העונש עצמו הוא חלק מהקשר. במקום חריף במיוחד מסביר ריה"ל שחוסר הקשר בין הקב"ה לאומות מתבטא (גם) בכך שהן יכולות לעבור עבירות ועדיין לשגשג, לפי יד המקרה.
ז. אבל קשר שכל כולו סימטרי, על טוב טוב ועל רע רע - איננו קשר פנימי, מערכת יחסים עמוקה. בקשר יש גם צדדים של דין - אבל העיקר הוא החסד. אני לפעמים מחבק ולפעמים צועק, אבל החיבוק הוא עיקר ואוי ואבוי אם לא.
ח. אם השם המפורש תמיד עובד רק לפי מידת הדין, זה אמנם עדיף על פני יד המקרה, אבל משהו מהותי חסר בקשר. ואכן, יש ביטוי לכך שהחסד הוא העיקר: השם אהי-ה. "וּפֵרוּשׁוֹ, אֲשֶׁר אֶהְיֶה, וְהַטַּעַם: "הַנִּמְצָא" אֲשֶׁר אֶמָּצֵא לָהֶם בְּעֵת שֶּיְּבַקְשׁוּנִי"
אם שם אדנות תיאר שיש לקב"ה רצון בעולם והוא לא רק מוכפף לחוקים, אם השם המפורש מגלה שהקב"ה רוצה בעם ישראל, כמערכת יחסים ולא רק כמטרה - הרי שם אהיה הוא רצון במובן של חסד וטוב: זה שאתה יכול לסמוך עליו כי הוא אוהב אותך.
