קינה על ביכורים

א. פייסבוק הרגה את האינטרנט האנונימי.
טוב, הוא כמובן לא מת לגמרי, ולא היא זו שהרגה אותו. היא אולי הטריגר, הביטוי, לא הסיבה.

ב. הגעתי לביכורים מבוגר יחסית. הייתי בשלב התהיה והחיפוש אחרי שברחתי מהישיבה הקודמת שלי, היישר אל מקום מרתק ומוזר שהיה בית המדרש בכוכב השחר. ביכורים לא היה לי מה שהיה לאחרים שבאו צעירים יותר: כור היתוך, מקום מכונן או תנועת-הנוער-הכותב-והחופר. הוא היה נישה (חשובה) שנתנה לי מענה על סוג מסויים של אנשים ודיונים, שלא מצאתי במקום אחר. במובנים רבים, את הנישה הזו תופש היום פייסבוק.

ג. אבל ביכורים היה אנונימי. אם היום דנים איתי יראל וצבי ואביאל, פעם התווכחו איתי היער הנסתר, אוליב:) וזליג שפיץ.
אהבתי את האנונימיות לא מפני היכולת לומר כרצונך בלי להפגע (זה מגונה בעיני: עמוד מאחורי ההשלכות של מה שאתה עושה). אהבתי אותה כי היא אפשרה לך ליצור "אני" נוסף. כאן אני לא יצחק. כאן אני "האיש מן הגבעה". והוא, כלומר האיש מן הגבעה, דמות עגולה גם אם לא שלמה, גם אם לא לגמרי אני.

ד. יש משהו מדהים באנונימיות שאיננה חד פעמית, של טוקבק. אתה בונה דמות ומשחק בה זמן רב, אולי שנים. יש עשרות אנשים שמכירים אותך לא בשם ותמונה אלא ככינוי, כאותיות ורודות לצד כותרת ותוכן. בקיצור, אתה בונה לך עולם חדש וחי בתוכו יום אחרי יום. חובבי משחקי תפקידים יבינו לרוחי יותר, אני מניח.

ה. כמובן, האנונימיות לא נשארה כך לנצח. הכרתי אנשים, תחילה בהודעות אישיות ואז גם במיילים, שיחות בטלפון ולבסוף גם במפגש חי. פגשתי אנשים מרתקים וטובים, שהולכים איתי גם כשהעניין שלי ביצירה מת.
אז האנונימיות לא נשארה לנצח, אצל כולם, אבל היא הייתה בשליטה: יכולת להחליט בפני מי להיחשף ובפני מי לא. ואפילו כשנחשפת, נשאר בידידות משהו מנשף המסכות . עד היום יש אנשים ששמורים אצלי בפלאפון כ"אזמרגד" או "עז...".
חוץ מזה: היה קסם בעצם החשיפה, להתענג על הגילוי לאט לאט. מניק לשם, משם לקול, מקול לגוף. מי אתה יודע מי הוא, ומי לא, מי עד היום נשאר בלי דמות הגוף.

ו. בעיני, האנונומיות הלכה ונעלמה ככל שהאינטרנט הפסיק להיות אקס-טריטוריה והתחיל להיות עוד חלק של רשות הרבים הרגילה. פייסבוק פשוט היתה חלק מהתופעה הטבעית להפליא בה "העולם האמיתי" חדר לאינטרנט. אם אתה יכול לקנות באינטרנט, אם אתה יכול לנאום, להביע דעה כפוליטיקאי (שאל לו להיות אנונימי) - הרי העולם האמיתי, או עולם המבוגרים, נכנס גם לרשת. וכשהוא נכנס לרשת - הוא דחק את רגליו של נשף המסכות הילדותי, האנרכי.

ז. אז כיום פוסט ממוצע שלי גורף יותר תגובות ולייקים מאלו שקיבלה יצירה שלי אי פעם, אבל אני עדיין מתגעגע.