עמדה פוליטית והומור

א. האם העמדה הפוליטית שלנו משפיעה על מה מצחיק אותנו? ואם היא משפיעה עלינו, האם זה אומר שאנחנו יבשנים חנוֹיְיקִים שנותנים לדעות שלנו להחריב את חוש ההומור?

אולי צריך לחלק בין שתי השפעות שונות של הדעות על חוש ההומור. שני דברים שונים לצחוק עליהם.

ב. בראשון, הבדיחה היא על משהו ששייך לדעות שלנו, אבל אנחנו לא מזדהים איתו. נניח, כשקומיקאי מחקה את המבטא המאנפף של ראש המפלגה שלנו. אין קשר אמיתי בין מושא ההומור לבין הדעות שלנו. מבטא מאנפף מצחיק (או לא מצחיק) בלי קשר לשאלת ימין/שמאל. אם זה לא מצחיק אותנו רק בגלל שצחקו על מישהו משלנו - אנחנו חנוייקים. (אולי).

ג. בשני - הלגלוג הוא על ערך שאנחנו מאמינים בו, וכאן זה יותר מורכב.

מכירים את הבדיחה על עוגת גזר? ארנב נכנס למאפיה יום אחרי יום ומבקש עוגת גזר. לא נגלה את הסוף, רק נאמר שהפאנץ' בכלל לא קשור להיותו ארנב. אפשר לספר את הבדיחה גם על בן אדם.
עדיין, כשהבדיחה על ארנב היא יותר מצחיקה.

למה? כי הסיטואציה בה ארנב נכנס לקונדיטוריה ומבקש עוגת גזר היא יותר משעשעת. לא שכבר מהתחלה זה *מצחיק*, אבל איזה גיחוך כבר מתחיל לבעבע. ממילא הפאנץ' מצחיק יותר.
במלים אחרות, רמת המצחיקוּת של בדיחה לא נובעת רק מהטוויסט הסופי, אלא גם מכל הבילד אפ.

ד. לכן, הרבה פעמים בבדיחה יש גרעין אמת. כלומר הומור יכול להתבסס על סוג של לגלוג ראשוני 'רציני'. אם אני חושב שכל הקטע של דתיים הוא מטורלל, להאמין בחבר דמיוני וכו' - יקל עלי לצחוק על תפילה. כי כבר ברגע שמדברים על אדם דתי שמתפלל זה מגוחך, ואם בהמשך יש פאנץ' סביר, זה יצחיק אותי. לעומת זאת כאדם מאמין אין שום דבר מגוחך בתפילה, לכן בדיחה תצטרך פאנץ' הרבה יותר טוב.

ה. כאדם מאמין יש דברים שאני מזדהה איתם לחלוטין, ולגלוג עליהם פחות עושה לי את זה. יש גם דברים שאני מקבל כחלק מ'עסקת החבילה', ומקפיד עליהם, אבל קשה לומר שיש לי הזדהות מלאה איתם. נניח נטילת לולב. אני מקפיד היטב (אמן). אבל קשה לומר שזו ציפור הנפש שלי. אולי חבל, אבל זה המצב.

מעבר לזה, יש דברים שקשורים לאמונה או לדת, ואנחנו מקבלים אותם בדיעבד, אם בכלל, כי הקשר לא חשוב בואכה שלילי. רבים לא מרגישים קישור נפשי עמוק לוויכוחי קהילה אינסופיים או לטריקים על מוקצה בשבת.

על שני הסוגים הללו קל לנו לצחוק למרות שצוחקים על דברים 'שלנו'. כי אנחנו בעצמנו מזהים בהם משהו מגוחך. לטעמי, אנדרדוס ייצרו מערכונים טובים כי ידעו לכסות את אורח החיים הדתי וללגלג על החלקים האלו. כך שהם צחקו על אורח החיים הדתי בלי לפגוע במה שבאמת יקר ללב האנשים.

ו. כמו בעולם האמונות, גם בעולם הפוליטי. ככל שההומור מלגלג על משהו יותר קרוב לליבי זה פחות מצחיק, כי אין בילד-אפ.
כי בעיני, מה שמסביב לא מגוחך. לכן כשאתה מגיע לפאנץ' - אם הוא לא סופר-דופר מעולה - מבחינתי זה מסר דידקטי.
מי שההתנהלות עצמה מגוחכת לטעמו, כבר נמצא במכווננות של לצחוק. ממילא הוא יכול לומר - הו, איזה קטע סאטירי מושלם.

(בוא נאמר, קיים כאן איזשהו קשר לקטע האחרון של יאיר יעקובי)