על עצמאות מול אחריות ועל ההבדל בין צרכים לבין הערכה.

על עצמאות מול אחריות ועל ההבדל בין צרכים לבין הערכה.

בפוסט מיום שישי, בו קראתי למאה אחוז עשיה ואפס אחוז תלונות על במערכת הקיים - בנימין טען שזה בדיוק ההבדל בין קפיטליזם וסוציאליזם.

למרות שההשוואה מתבקשת, רגשות האנטי שלי והעובדה שהפיד לי מוטה חזק לצד הקפיטליסטי, דוחפים אותי לנסות לבדל בין השניים.

א. בטיעון הקפיטלסטי נגד מדינת רווחה קיימים בגדול שני אלמנטים שונים. הראשון הוא מעשי - זה לא יצליח. השני הוא על הגבול בין מעשי לערכי, והוא מדבר על כיצד נכון לעזור לחלשים - לתרום להם או לדחוף אותם לעזור לעצמם.

על השאלה המעשית, ברשותכם, לא אדון כאן. אני רוצה ללכת לטיעון השני. הוא אומר שקצבאות, לדוגמה, משאירות את האדם נצרך ולכן תלוי - ולא מחלצות אותו ממעגל העוני.

ב. ההנחה הסמויה בטענה הזו היא שכל אדם מסוגל אכן לעזור לעצמו. שכמעט לא משנה איפה ואיך נולדת, אתה יכול להתקדם לרווחה כלכלית (נחריג כרגע נכויות קשות). כי אם היינו מניחים שיש אנשים שלא מסוגלים - קצבאות לא מונעות מהם כלום, רק מאפשרות להם להתקיים בצורה יותר טובה במצבם.

ג. אז האם אני מסכים עם הטענה? האם כל אדם יכול להיחלץ?
תשמעו, אני לא יודע ואני לא בטוח. העובדה שאני מאמין שאדם יכול בכל נקודת זמן *לבחור*, לא אומרת שאדם יכול בכל נקודת זמן גם *להצליח*. גם אדם שזרוק באיזה חור בפריפריה בסביבה עבריינית עם אפס דוגמה אישית יכול לבחור לפעול לשינוי מצבו. זה לא אומר שהוא יצליח בניסיון.

ד. וכאן מגיע ההבדל בין צורך לבין ערך. אדם שניסה לפעול לשינוי מצבו הרוחני ולא מצליח, יכול לעבור שינוי נאראטיבי - כלומר להבין שהניסיון שלו, במובנים רבים, עמוק יותר וחשוב יותר מאשר התוצאה, "ישמח לב מבקשי השם". אבל עבור אדם שמצבו הכלכלי בקאנטים, שינוי נרטיבי לא משנה את המצב. הוא עדיין חסר צרכים בסיסיים - יותר או פחות.

ה. לכן, בהנחה שקצבאות עובדות - ושוב, לא נכנס לדיון הזה - נכון בעיני לתת אותן כדי לייצר איזה בייס כלכלי. הטענה "כולם יכולים להיחלץ ממעגל העוני" היא בעיני פנטזיה של חדי קרן לא פחות מהפנטזיה של "כולנו רוצים שלום ושגשוג".

ו. כאן מגיעה החלוקה בין צורך לבין ערך:
לחם הוא לחם. הוא משביע את הבטן גם אם ניתן על ידי קיצבה. אבל לבוא ולדרוש *הערכה*, לבוא ולדרוש הון של כבוד, של חשיבות - זה כבר סיפור אחר.

ז. הדוגמה שנתתי ביום שישי היא של לימודי האמונה: אם אין לדעתי הערכה מספיקה של לימודי האמונה, *לא יעזור* (וגם לא נכון) לדרוש הערכה ותקציבים. אם אתה לא מספיק מלא ועשיר לא יכבדו אותך, גם אם תצליח לגרד תקציבים. לעומת זאת, אם אתה מספיק עמוק ועשיר, בסופו של תהליך (עשרים או מאתיים שנה) - זה יחלחל. אנשים שתובעים בכוח כבוד או הערכה (כולל תקציבים) סופם שהם נלכדים המלכודת ממנה ניסו לברוח. אם אני, לדוגמה, מנסה לדרוש כבוד מהממסד האשכנזי - סופי ש"אשתכנז", כלומר שהקריטריונים שלי לכבוד ישתעבדו לתפישת הממסד.

ח. אם לדוגמה, אנסה לגרום שיעריכו יותר לימודי אמונה בזה שאשנה אותם להיות העתק-הדבק של לימודי גמרא -בסופו של דבר, המקור תמיד יותר מושך. אני רוצה שיכבדו את לימודי האמונה מצד אופיים שלהם, שיעריכו את האופי שלהם. לזה אין קיצורי דרך. הכבוד יגיע ככל שהדבר יתפתח מתוכו. ממילא בסוף יגיעו גם תיקצובים והכרות.

ט. זה לא מקרה ולא הכרח שבא מאיזשהו ממסד ישן וותיק וסגור בעצמו. כבוד באמת נבנה בעמל, במאמץ ומאבק. אין דרכי קיצור וגם אין צורך באלו, כי כבוד והערכה הם ההפך מדרך קיצור.

י. זה ההבדל בין כבוד לבין לחם. לחם משביע תמיד. כבוד שניתן לי כי אני מתחנן אליו או מתלונן על אחרים - לעולם לא יהיה כבוד אמיתי.