על טעם מצוות הפאה (קצת) לפי ריה"ל.
א. בתחילת מאמר שלישי, מתאר ריה"ל את חיי החסיד. הוא חולף ביעף על שורה ארוכה של מצוות שהחסיד מקיים. בתוך רשימת הציוויים האלוקיים (אם תרצו, מצוות שבין אדם למקום) הוא מביא במקומות נפרדים, שתי רשימות.
הראשונה: מעשר ראשון, שני ועני.
השניה: ערלה, נטע רבעי ופאה.
התמיהה הראשונה היא: הרי מצוות פאה היא מצווה שבין אדם לחברו! טענה זו מתחזקת לאור העובדה שריה"ל מזכיר שוב את מצוות פאה ברשימת המצוות החברתיות, יחד עם לקט ושכחה (1).
אולי אפשר לענות עליה על ידי תהיה שניה: למה חילק ריה"ל בין פאה לבין מעשר עני?(2)
ב. המעשרות הם סכום קבוע מתוך התבואה . אבל מה שמעניין יותר הוא שהם לא באים מחלק מיוחד בתבואה. החלק שהופרש קדוש כי האדם הפריש אותו. באותה המידה אפשר להפריש חלק אחר.
זאת לעומת ביכורים, נניח. אי אפשר לומר "התאנה הזו תהיה ביכורים" אתה צריך להפריש פרי מסויים, את הראשון. לעומת זאת, מה שלא תפריש מהתבואה יהיה מעשר.
אופי זה של מעשר מודגש על ידי דין טבל. כל עוד לא הפרשת מעשרות, כל התבואה אסורה. כי הקדושה עדיין מעורבת בכל מקום.
ובמובן הזה פאה דומה דווקא לעורלה או נטע רבעי. צריך להפריש דווקא מצד מסויים. או דווקא זמן מסויים. אין פה יכולת שחלוף. דווקא הפאה, צד השדה, הוא הקדוש. אולי אפשר לבחור איזה פאה, אבל לא שמים פאה באמצע.
ג. (כאן הספקולציות שלי כבר מאבדות כל קשר עם ריהל)
לעורלה, נטע רבעי וביכורים יש מימד של התחלה - התחלה פסולה או מקודשת. לפאה יש אופי של סיום. פאת שדך היא סוף שדך.
אפשר לומר שמצוות הביכורים השונות מזכירות לנו שההתחלה היא מהקב"ה ולא מאיתנו. מצוות הפאה אומרת לנו: הדברים שלנו אינם שייכים לנו עד הסוף. בסוף בסוף, בשורה האחרונה, אתה צריך לשמוט את המגל. פירות ידיך הם שלך, אבל לא עד הסוף. אל תקלף עד הסוף, אל תרים את החרס בשכבה העמוקה ביותר של הקרקע. זה לא שלך, ולך תדע מה תמצא מתחתיו.
___
1 ואכן, לאור זה, היו שפירשו שהכוונה כאן איננה לפאת השדה אלא לפאת הראש. אבל לא ברור מדוע נבחרה דווקא מצווה זו (ולא, נניח, לא תתגודדו) - ולמה היא יחד עם ערלה ונטע רבעי.
2 אני שם כרגע בצד את השאלה למה דווקא לקט ושכחה נמנו כמצוות שבין אדם לחברו.
א. בתחילת מאמר שלישי, מתאר ריה"ל את חיי החסיד. הוא חולף ביעף על שורה ארוכה של מצוות שהחסיד מקיים. בתוך רשימת הציוויים האלוקיים (אם תרצו, מצוות שבין אדם למקום) הוא מביא במקומות נפרדים, שתי רשימות.
הראשונה: מעשר ראשון, שני ועני.
השניה: ערלה, נטע רבעי ופאה.
התמיהה הראשונה היא: הרי מצוות פאה היא מצווה שבין אדם לחברו! טענה זו מתחזקת לאור העובדה שריה"ל מזכיר שוב את מצוות פאה ברשימת המצוות החברתיות, יחד עם לקט ושכחה (1).
אולי אפשר לענות עליה על ידי תהיה שניה: למה חילק ריה"ל בין פאה לבין מעשר עני?(2)
ב. המעשרות הם סכום קבוע מתוך התבואה . אבל מה שמעניין יותר הוא שהם לא באים מחלק מיוחד בתבואה. החלק שהופרש קדוש כי האדם הפריש אותו. באותה המידה אפשר להפריש חלק אחר.
זאת לעומת ביכורים, נניח. אי אפשר לומר "התאנה הזו תהיה ביכורים" אתה צריך להפריש פרי מסויים, את הראשון. לעומת זאת, מה שלא תפריש מהתבואה יהיה מעשר.
אופי זה של מעשר מודגש על ידי דין טבל. כל עוד לא הפרשת מעשרות, כל התבואה אסורה. כי הקדושה עדיין מעורבת בכל מקום.
ובמובן הזה פאה דומה דווקא לעורלה או נטע רבעי. צריך להפריש דווקא מצד מסויים. או דווקא זמן מסויים. אין פה יכולת שחלוף. דווקא הפאה, צד השדה, הוא הקדוש. אולי אפשר לבחור איזה פאה, אבל לא שמים פאה באמצע.
ג. (כאן הספקולציות שלי כבר מאבדות כל קשר עם ריהל)
לעורלה, נטע רבעי וביכורים יש מימד של התחלה - התחלה פסולה או מקודשת. לפאה יש אופי של סיום. פאת שדך היא סוף שדך.
אפשר לומר שמצוות הביכורים השונות מזכירות לנו שההתחלה היא מהקב"ה ולא מאיתנו. מצוות הפאה אומרת לנו: הדברים שלנו אינם שייכים לנו עד הסוף. בסוף בסוף, בשורה האחרונה, אתה צריך לשמוט את המגל. פירות ידיך הם שלך, אבל לא עד הסוף. אל תקלף עד הסוף, אל תרים את החרס בשכבה העמוקה ביותר של הקרקע. זה לא שלך, ולך תדע מה תמצא מתחתיו.
___
1 ואכן, לאור זה, היו שפירשו שהכוונה כאן איננה לפאת השדה אלא לפאת הראש. אבל לא ברור מדוע נבחרה דווקא מצווה זו (ולא, נניח, לא תתגודדו) - ולמה היא יחד עם ערלה ונטע רבעי.
2 אני שם כרגע בצד את השאלה למה דווקא לקט ושכחה נמנו כמצוות שבין אדם לחברו.
