על העמל בלימוד אמונה

כ"ו ניסן התש"פ

נושאים באתר

א. אבל מה אתם עושים שם כל כך הרבה זמן? כמה אפשר ללמוד אמונה בלי שהמוח יישרף משעמום? אלו שאלות שתמיד נשאלות כשפוגשים מישהו שלומד "יותר מדי" אמונה.

ואכן, קשה ללמוד הרבה אמונה, מכמה סיבות.

ראשית, בעוד בלימוד גמרא והלכה יש מצע אינסופי של מה ללמוד, באמונה אין ריבוי כמותי גדול. נכון, חב"ד כתבו ים של ספרים וגם מהר"ל ור' צדוק מציבים משימה די גדולה אבל בוא נודה על האמת - רובנו נדגום מכל בית מדרש כמה ספרים מרכזיים. אין המון חומר, בטח בהשוואה לקורפוס סביב הגמרא.

שנית, האתגר האינטלקטואלי הסבוך של הגמרא הופך את הלימוד בה להרבה יותר "מוצק". לא רק בתחושת הקונקרטי-מול-מופשט. גם בתחושת המסע הלימודי. ההרגשה היא כמו ללעוס לחם ובשר, לא כמו לשתות מים. אפשר להעביר חמש שעות בלימוד עיון ולהרגיש את הממשות של כל שעה. להרגיש שבע. אמונה? זה כמו לנסות להיות שבע מקרני אור.

בעיני שתי הנקודות הללו נובעות בעיקר מטעות: הניסיון להפוך את לימוד האמונה ללימוד גמרתי. מתברר שאמונה לא כל כך טובה בלהיות גמרא.

השורש הוא בנקודה שלישית, סמויה: חוסר התוחלת. בגמרא יש תחושת הישגיות הרבה יותר ממשית. כשתפסת משהו, הוא ישנו אצלך. לימוד אמונה הוא כמו מסע בגבהים: אין חמצן, הריאות עובדות במלוא המרץ אבל אתה מרגיש מחנק. אין הישג שנגזר מהמאמץ. אם הייתי משקיע אותו זמן ברעק"א היתה לי כבר חבור'ה להעביר, או מינימום בהירות וסדר בראש. עכשיו למדתי פסקה ומה, אני יודע שארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה? שכוייח, את זה כולם יודעים.

מתוך תחושת חוסר התוחלת הזו מנסים למצוא הישגים משמעותיים בתלם המוכר, כמו להקיף ולסדר שיטות, או כל מיני תוכניות אמונה סטייל מסלול אברכים באגדה. או, מה שיותר נפוץ, מצמצמים את לימוד האמונה לשעה שעתיים ביום.

מכאן נובע גם האתוס הרווח לפיו לימוד אמונה יותר זמן הוא אות לעצלנות או נתיב בריחה למי שהאתגר האינטלקטואלי קשה לו.

ב. כאן אני חוזר לטענתי מאתמול, על המבוקש בלימוד אמונה. כיוון שהמבוקש איננו עצם ידיעת הדברים אלא הפנימיות שלהם, עמל באמונה צריך להיות מופנה לכיוון הזה. יש גבול לכמה בקיאות, הקפה וסדר יכולים לקדם אותך. זה כמו לרוץ לרוץ על ציר הX ולקוות שזה איכשהו יקדם אותך על ציר הY.

אפשר לבוא ולומר - ציר הY הוא העיקר אבל קשה מאד לעמול בו, אולי בלתי אפשרי. ההתקדמות בו פשוט קורה מעצמה. את הזמן הכמותי נשקיע בציר הX (בקיאות) וציר הY או יקרה מעצמו, או בעיתות זמן קצרות שמוקדשות ל - לא ברור מה בדיוק, אבל זה מין מאמץ רגשי ולכן קשה להתמיד בו זמן ארוך. כמו שאי אפשר להיות כל היום באופוריה.

אלא שיש דרך אחרת, שמאמינה שלימוד אמונה הוא לא רק אירוע רגשי אלא גם שכלי. לכן אפשר לעמול בו עצמו. אפשר לחתור להתקדם בציר הY.

הבעיה היא שכמו שהמבוקש מעורפל, כך גם הדרך. כמו בסיפור של בורחס על שני המבוכים, גמרא היא מבוך מאד קשה ומורכב, אבל אתה יודע מה לעשות בו. אמונה היא כמו מדבר - אפשר ללכת לכל כיוון אבל לא ברור מה זה ייתן. זה מבוך קשה בהרבה.

לכן לא אוכל לתת פה מתכון של עמל באמונה, רק לשרטט אנקדוטות מהקצת שאני מכיר. זה ניסיון חסר תוחלת, אני מקווה שלפחות הוא יהיה כישלון מפואר.

ג. עמל באמונה בד"כ יותר רפטטיבי. אתה חוזר שוב ושוב לאותן סוגיות. הן מזנקות עליך גם כשלא תכננת לעסוק בהן. אסור לשקוע רק במה שמעסיק אותך (כי אז אתה מפסיד הזדמנויות להפתח) אבל אסור גם לאטום להן אוזן. הסוגיות המעסיקות - שלובשות ופושטות צורה - הן לעתים הבסיס שמאפשר לך להמריא, לעתים כוכב הצפון איתו מנווטים בציר הY.

מעורבות היא שם המפתח ולכן הקפה ובקיאות במגוון דעות יכולים לפתוח אותך אבל גם לנעול אותך. ציר הY לא מושג על ידי טקסונומיה של שיטות אלא על ידי מפגש ממשי שליבו האמפתיה: אני לומד את השיטה הזו כי היא חשובה לי. רוב האנשים, לפחות בתחילת הדרך, לא באמת יכולים לגלות אמפטיה לכל הצדדים כולם.

התהלכות והשתהות מאפשרים לך להיספג בתוך. אתה לומד כדי שהעושר יפעפע בך. טועם כל דבר בשביל להרגיש כל ניואנס, לא (רק) כדי שהבטן תהיה מלאה.

הבעיה בכל התיאורים הללו שהן יוצרות רושם של אירוע חווייתי. כפי שתיאר זאת @שהם אייזן יפה: "לשבת מול פסקה וקפה ולהרהר איך זה נוגע לי בחיים ומפגיש אותי עם אלוקים". ואם כן חזרנו ללימוד שבאמת אי אפשר ללמוד אותו שעות על גבי שעות.

במקום זה, תארו לעצמכם לימוד מחשבתי, כזה שיש בו שאלה והשוואה, קושיה ופירוק. רק שאתה מקום של מינימליזם, חיתוך חד וחלוקות קטגוריאליות, ממלאים משלים, דימויים ודימויים שכנגד. תארו לעצמכם קשב לכל מילה, כפי שמדקדקים בדברי רש"י - רק שהשבילים שנפתחים מהדיוק הזה הם ספרותיים, לא לוגיים. או תארו לעצמכם מאבק של טענות שמתבסס גם על דיוק בתחביר והשוואת מקומות, אבל גם על להט ומטען פנימי.

כן, אני יודע, זה לא מעביר את התחושה וגם לא ממש מעניק כלים להמריא אל ציר הY. אם כן תארו לעצמכם, לסיום, אדם בסירת משוטים על פני נהר כביר ושוצף. איך הוא מגמגם בהתחלה עם המשוט, נבלע שוב ושוב במערבולות, חותר במעגלים. דמיינו את הכתף שלו נבלעת תחת נחשול ושוב מתרוממת לחתור. תארו לעצמכם איך הוא לומד להיות קשוב לזרם אבל גם לתנודות גופו שלו.

עם הזמן גופו מסתגל והכרתו מצטללת. הוא יודע לקרוא את כרבולות המפלים ולהבחין בסלעים שבקרקעית. לאט לאט וגם ביום אחד - הביטו. הוא עדיין הוא, אבל מחליק כאחד עם הנהר. זו איננה מתנה שניתנה לו אלא פרי עמלו.

הוא לא כבש את הזרם - איש לא יכול ליטול עליו בעלות - הוא גם לא טבע בשצף. הוא למד איך לשוחח עם הסירה, הסלעים והמים.

Loading