על הניו אייג' (ב)
א. אם ניו אייג' הוא בן שלושים עם סיטאר שמסביר לנו שהחיים טובים, הרי חוכמה היא זקנה עם עיניים טובות ועוגיות ג'ינג'ר, שאומרת אותו הדבר בדיוק.
למה דווקא זקנים? למה בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה?
ב. ראשית, כי לזקנים קייס. כשמישהו בן עשרים ושבע מבטיח בלהט שהחיים טובים - קל לו לדבר. הוא חש את הליח והלהט של החיים ולא פגש את יגונם ואת כמישתם. אדם זקן - מובטח לנו שראה גם את היגון ואת החיים כשהם מתפרקים. אם הוא אומר שהחיים טובים, הוא כנראה יודע על מה הוא מדבר.
ג. אבל ההבדל הוא לא רק בעצם הידיעה. הרי גם בגיל עשרים אפשר לשבת ולקרוא על כל הטרגדיות (אולי גם השמחות) שאירעו לאנושות. אבל לחוות אותן, לחיות בהן ולעבור אותן - זה סיפור אחר.
בילדותי קראתי ספרי שואה. לא רק "האי ברחוב הציפורים" וכדומה אלא גם תיאורים סופר-ריאליסטיים. וזה היה - לא נעים לומר, אבל זה היה בסדר. קראתי, הבנתי שהיה גיהנום, המשכתי הלאה. רק בשנים האחרונות, כשאני כבר נשוי ואב, שמעתי עדויות מוקלטות על השואה ונשברתי. למה? כי כילד הן החיים והן המוות היו ערטילאיים ולא ממשיים. היום כשאני שומע על השואה, על משפחות נטבחות - זה נתפס אחרת. לאירועים יש נפח וממשות.
זקן עם עיניים צוחקות שאומר "הכל עובר" - חווה על בשרו איך מתהומות של אבל ופסגות של שמחה האדם חוזר אל המישור האפור, הכמעט מונוטוני. אז הוא אומר "הכל עובר" - ולדברים שלו יש נפח ובשר. הם ממשיים. הוא חווה את עומק הטוב ואת עומק הרע. לכל חלקי המשפט יש משקל יצוק בבטון.
ד. וזה כבר פתח לתשובה - איך קלישאות הופכות לאמת.
בפוסט הקודם תיארתי שגלגל הזמן האיטי והבלתי ניתן לעצירה שוחק את הקלישאות. יש גם צד שני של המטבע: הזמן מעמיק את מה שראוי להעמיק. בתהליך ארוך האמירות מקבלות פנים וצורה. כפי שאנשים אחרים הופכים מניצבים בחיים שלנו לחלק עמוק ממנו, על ידי יום ועוד יום, פגישה ועוד חצי פגישה - כך גם תחושות, רגשות, מחשבות ואמונות. הן דו מימדיות בהתחלה, והזמן והתווך מעניקים להם פנים.
על פי מה חלק מהאמירות טובעות תחת גלי הזמן וחלק רק הולכות ומתחזקות? זה תהליך שלעיתים מתרחש מעצמו ולעתים האדם נוטל בו חלק פעיל. כלומר חלקית זה על פי נטיות נפש וחלקית על פי הבחירה של האדם במה להשקיע.
איך משקיעים? אני מאמין במחשבה ולימוד, אחרים בעשיה, אחרים בתרגול נפשי. אפשר להתווכח על כל שיטה אבל הנה הצד השווה ביניהם: העומק נבנה בתהליך, במֵשֶך, בַתוֵוך.
האמיתות אולי משותפות בין בני אדם שונים אבל הפשר שלהם, היותן תלת מימדיות - הם תמיד עובדה אישית. כיון שכך אין דרך קיצור. הן מבחינת עמל, כלומר אף אחד לא יכול לעשות זאת בשבילך. וגם, מבחינת זמן. אין בדרך כלל יכולת להאיץ את התהליך. לזמן קצב משלו, אי אפשר ללחוץ על דוושת הגז¹.
כשהדברים גדלים בקצב שלהם, זה מה שיוצר את ההבדל בין אמת לקלישאה. האופן בו הם נטועים באדם, בנפח ובמלאות שלהם. ממילא זה משליך גם על שרידותם מול הקושי והשגרה.
ה. שאלו אותי בפוסט הקודם למה אני מתכוון ב"ניו אייג'". אז הנה ההגדרה שלי: ניו אייג' הוא ההפך מכל זה. ניו אייג' הוא הילד בן השלושים ששמע מהזקן אמת, והוא חושב שאם הוא יחזור עליה הוא יאמר את אותה האמת². זה מסעיר ומרגש אותו, אבל מה שהוא אומר איננה אמת אלא קלישאה. האמת לעולם לא נתפשת בכף, כך.
ו. ייתכן שאותו צעיר ניו אייג'י יתבגר וישתפשף עוד, וייהפך להיות זקן כזה בעצמו - בגיל שבעים או בגיל שלושים וחמש. זה אפשרי, אלא שלניו אייג' עוד תכונה: הוא חוסם את האמת. כי כשאתה חושב שכבר פגשת את האמת, שכבר אמרת אותה - זה יקשה עליך לעבור את התהליך בעצמך. הרי אתה כבר היית שם.
ניו אייג' הרבה פעמים הוא אימוץ חיצוני של הדברים שיש בו גם מתנועת קוצר הרוח. הייתי חצי שנה בסדנאות ויפאסנה, עוד שנה למדתי טאי צ'י, והיתה את התקופה הצמחונית ואז פליאו -
לא ככה בונים חומה, ולא ככה מתפתחים מעבר לקלישאות. בודהיזם הוא לא קלישאה, פסיכולוגיה היא לא קלישאה, להבדיל אלף הבדלות - ר' נחמן הוא לא קלישאה. הרפרוף הלא מחייב ולא מתחייב בכל אלו - בהחלט עלולים להיות.
____
1. אני חושד שאפשר לעתים לעקוף את מגבלת הזמן אבל זה מצריך נשמה מאד מיוחדת או מחירים קשים מנשוא.
2. מה עושים בינתיים? מה נעשה עד שגלגל הזמן יסתובב וכבר עכשיו אין לנו כוח לחיות בקלישאות? זה שווה פוסט נפרד, אבל בקצרה ממש - מסורת.
#על_הניו_אייג
א. אם ניו אייג' הוא בן שלושים עם סיטאר שמסביר לנו שהחיים טובים, הרי חוכמה היא זקנה עם עיניים טובות ועוגיות ג'ינג'ר, שאומרת אותו הדבר בדיוק.
למה דווקא זקנים? למה בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה?
ב. ראשית, כי לזקנים קייס. כשמישהו בן עשרים ושבע מבטיח בלהט שהחיים טובים - קל לו לדבר. הוא חש את הליח והלהט של החיים ולא פגש את יגונם ואת כמישתם. אדם זקן - מובטח לנו שראה גם את היגון ואת החיים כשהם מתפרקים. אם הוא אומר שהחיים טובים, הוא כנראה יודע על מה הוא מדבר.
ג. אבל ההבדל הוא לא רק בעצם הידיעה. הרי גם בגיל עשרים אפשר לשבת ולקרוא על כל הטרגדיות (אולי גם השמחות) שאירעו לאנושות. אבל לחוות אותן, לחיות בהן ולעבור אותן - זה סיפור אחר.
בילדותי קראתי ספרי שואה. לא רק "האי ברחוב הציפורים" וכדומה אלא גם תיאורים סופר-ריאליסטיים. וזה היה - לא נעים לומר, אבל זה היה בסדר. קראתי, הבנתי שהיה גיהנום, המשכתי הלאה. רק בשנים האחרונות, כשאני כבר נשוי ואב, שמעתי עדויות מוקלטות על השואה ונשברתי. למה? כי כילד הן החיים והן המוות היו ערטילאיים ולא ממשיים. היום כשאני שומע על השואה, על משפחות נטבחות - זה נתפס אחרת. לאירועים יש נפח וממשות.
זקן עם עיניים צוחקות שאומר "הכל עובר" - חווה על בשרו איך מתהומות של אבל ופסגות של שמחה האדם חוזר אל המישור האפור, הכמעט מונוטוני. אז הוא אומר "הכל עובר" - ולדברים שלו יש נפח ובשר. הם ממשיים. הוא חווה את עומק הטוב ואת עומק הרע. לכל חלקי המשפט יש משקל יצוק בבטון.
ד. וזה כבר פתח לתשובה - איך קלישאות הופכות לאמת.
בפוסט הקודם תיארתי שגלגל הזמן האיטי והבלתי ניתן לעצירה שוחק את הקלישאות. יש גם צד שני של המטבע: הזמן מעמיק את מה שראוי להעמיק. בתהליך ארוך האמירות מקבלות פנים וצורה. כפי שאנשים אחרים הופכים מניצבים בחיים שלנו לחלק עמוק ממנו, על ידי יום ועוד יום, פגישה ועוד חצי פגישה - כך גם תחושות, רגשות, מחשבות ואמונות. הן דו מימדיות בהתחלה, והזמן והתווך מעניקים להם פנים.
על פי מה חלק מהאמירות טובעות תחת גלי הזמן וחלק רק הולכות ומתחזקות? זה תהליך שלעיתים מתרחש מעצמו ולעתים האדם נוטל בו חלק פעיל. כלומר חלקית זה על פי נטיות נפש וחלקית על פי הבחירה של האדם במה להשקיע.
איך משקיעים? אני מאמין במחשבה ולימוד, אחרים בעשיה, אחרים בתרגול נפשי. אפשר להתווכח על כל שיטה אבל הנה הצד השווה ביניהם: העומק נבנה בתהליך, במֵשֶך, בַתוֵוך.
האמיתות אולי משותפות בין בני אדם שונים אבל הפשר שלהם, היותן תלת מימדיות - הם תמיד עובדה אישית. כיון שכך אין דרך קיצור. הן מבחינת עמל, כלומר אף אחד לא יכול לעשות זאת בשבילך. וגם, מבחינת זמן. אין בדרך כלל יכולת להאיץ את התהליך. לזמן קצב משלו, אי אפשר ללחוץ על דוושת הגז¹.
כשהדברים גדלים בקצב שלהם, זה מה שיוצר את ההבדל בין אמת לקלישאה. האופן בו הם נטועים באדם, בנפח ובמלאות שלהם. ממילא זה משליך גם על שרידותם מול הקושי והשגרה.
ה. שאלו אותי בפוסט הקודם למה אני מתכוון ב"ניו אייג'". אז הנה ההגדרה שלי: ניו אייג' הוא ההפך מכל זה. ניו אייג' הוא הילד בן השלושים ששמע מהזקן אמת, והוא חושב שאם הוא יחזור עליה הוא יאמר את אותה האמת². זה מסעיר ומרגש אותו, אבל מה שהוא אומר איננה אמת אלא קלישאה. האמת לעולם לא נתפשת בכף, כך.
ו. ייתכן שאותו צעיר ניו אייג'י יתבגר וישתפשף עוד, וייהפך להיות זקן כזה בעצמו - בגיל שבעים או בגיל שלושים וחמש. זה אפשרי, אלא שלניו אייג' עוד תכונה: הוא חוסם את האמת. כי כשאתה חושב שכבר פגשת את האמת, שכבר אמרת אותה - זה יקשה עליך לעבור את התהליך בעצמך. הרי אתה כבר היית שם.
ניו אייג' הרבה פעמים הוא אימוץ חיצוני של הדברים שיש בו גם מתנועת קוצר הרוח. הייתי חצי שנה בסדנאות ויפאסנה, עוד שנה למדתי טאי צ'י, והיתה את התקופה הצמחונית ואז פליאו -
לא ככה בונים חומה, ולא ככה מתפתחים מעבר לקלישאות. בודהיזם הוא לא קלישאה, פסיכולוגיה היא לא קלישאה, להבדיל אלף הבדלות - ר' נחמן הוא לא קלישאה. הרפרוף הלא מחייב ולא מתחייב בכל אלו - בהחלט עלולים להיות.
____
1. אני חושד שאפשר לעתים לעקוף את מגבלת הזמן אבל זה מצריך נשמה מאד מיוחדת או מחירים קשים מנשוא.
2. מה עושים בינתיים? מה נעשה עד שגלגל הזמן יסתובב וכבר עכשיו אין לנו כוח לחיות בקלישאות? זה שווה פוסט נפרד, אבל בקצרה ממש - מסורת.
#על_הניו_אייג