על המפטי דמפטי ופתרון שתי המדינות
"כשאני משתמש במילה", אמר המפטי דמפטי בנימה של בוז ניכר, "מובנה הוא בדיוק המובן שבו אני בוחר בשבילה - לא פחות ולא יותר".
"השאלה היא", אמרה אליס, "אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים".
"השאלה היא", אמר המפטי דמפטי, "מי יהיה האדון - זה הכל".
המפטי דמפטי טוען שמשמעות המילה היא זו שאני אבחר לתת לה. אבל האם זה באמת כך? האם אני שליט על המילה?
נניח שאני עורך ניסוי: אני מסכם עם חבר שלי שמעכשיו הפרוש של "להכות" הוא בעצם "לתת צ'פחה ידידותית". הרי ההבדל בין "מכה" ל"צ'פחה" הוא בין כה וכה פרי הסכמה בין בני האדם. אז אנחנו הסכמנו אחרת.
אולי נצליח לשמור על הסיכום הזה כל עוד מדובר רק בינינו. שנינו נדע שכשאמרתי "וואי, אין לך מושג איך הכיתי את יניב" אני בסך הכל מתאר פגישת חברים נלהבת.
אבל כדי לחשוב שהסיכום הזה באמת יעבוד אני חייב להתעלם משאר האנשים. הרי מי שישמע אותנו ברחוב יגיע למסקנה שאנחנו פסיכופטים. ואם יקליטו אותנו ויעלו לפייסבוק- "האזינו, עמוס ומוטי מדברים איך הם פוצצו אנשים מכות!" - מה נאמר? התכוונו שלופים?
זו הסיבה שהמפטי דמפטי טועה. גם אם המלים מוסכמות, ההסכמה היא לא עניין גמיש. הסכמה כלל אנושית אינה דבר של מה בכך ולא ניתנת לטאטוא בקלות.
לכן יש מידה של צדק בטענה שמי ששולט במשמעות המילים שולט בתודעה. היא כמובן לא נכונה באופן גורף - גם למציאות יש השפעה על התודעה - אבל יש תחום אפור בו השאלה אם רגילים לקרוא לשיטה מסויימת "ליברלית" או "פרוגרסיבית" היא עובדה משפיעה.
אם תרשו לי טוויסט פוליטי - זו הסיבה שנאום בר אילן חמור כל כך. הרי למרות שנתניהו דיבר בו על מדינה פלסטינית הוא גם התנה אותה ההכרה במדינה יהודית ובשליטה בטחונית של ישראל. "מי שמבקר אותי מימין לא קרא את דברי" אומר נתניהו.
אלא שהאשם באי ההבנה הזו הוא נתניהו עצמו. כשאתה אומר "מדינה" יש למונח הזה משמעות מוסכמת. אני לא מדבר על משפטית אלא על איך יתפוס אותה הקומון סנס. בכותרות בעיתונים יהיה כתוב "מדינה", בהתייחסויות של פוליטיקאים בהמשך יתייחסו לזה כ"מדינה". אף אחד לא יפרט "מדינה עם שליטה ביטחונית" אמרת מדינה - זהו.
האשם באי ההבנה אינם האנשים הלא מדייקים האלה, אלא המפטי דמפטי, זה הבטוח שהוא יכול לשלוט על המילים.
מה יתרחש אם הוא ייפול מהחומה? אני מקווה שלא נאלץ לגלות בעצמנו.
"כשאני משתמש במילה", אמר המפטי דמפטי בנימה של בוז ניכר, "מובנה הוא בדיוק המובן שבו אני בוחר בשבילה - לא פחות ולא יותר".
"השאלה היא", אמרה אליס, "אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים".
"השאלה היא", אמר המפטי דמפטי, "מי יהיה האדון - זה הכל".
המפטי דמפטי טוען שמשמעות המילה היא זו שאני אבחר לתת לה. אבל האם זה באמת כך? האם אני שליט על המילה?
נניח שאני עורך ניסוי: אני מסכם עם חבר שלי שמעכשיו הפרוש של "להכות" הוא בעצם "לתת צ'פחה ידידותית". הרי ההבדל בין "מכה" ל"צ'פחה" הוא בין כה וכה פרי הסכמה בין בני האדם. אז אנחנו הסכמנו אחרת.
אולי נצליח לשמור על הסיכום הזה כל עוד מדובר רק בינינו. שנינו נדע שכשאמרתי "וואי, אין לך מושג איך הכיתי את יניב" אני בסך הכל מתאר פגישת חברים נלהבת.
אבל כדי לחשוב שהסיכום הזה באמת יעבוד אני חייב להתעלם משאר האנשים. הרי מי שישמע אותנו ברחוב יגיע למסקנה שאנחנו פסיכופטים. ואם יקליטו אותנו ויעלו לפייסבוק- "האזינו, עמוס ומוטי מדברים איך הם פוצצו אנשים מכות!" - מה נאמר? התכוונו שלופים?
זו הסיבה שהמפטי דמפטי טועה. גם אם המלים מוסכמות, ההסכמה היא לא עניין גמיש. הסכמה כלל אנושית אינה דבר של מה בכך ולא ניתנת לטאטוא בקלות.
לכן יש מידה של צדק בטענה שמי ששולט במשמעות המילים שולט בתודעה. היא כמובן לא נכונה באופן גורף - גם למציאות יש השפעה על התודעה - אבל יש תחום אפור בו השאלה אם רגילים לקרוא לשיטה מסויימת "ליברלית" או "פרוגרסיבית" היא עובדה משפיעה.
אם תרשו לי טוויסט פוליטי - זו הסיבה שנאום בר אילן חמור כל כך. הרי למרות שנתניהו דיבר בו על מדינה פלסטינית הוא גם התנה אותה ההכרה במדינה יהודית ובשליטה בטחונית של ישראל. "מי שמבקר אותי מימין לא קרא את דברי" אומר נתניהו.
אלא שהאשם באי ההבנה הזו הוא נתניהו עצמו. כשאתה אומר "מדינה" יש למונח הזה משמעות מוסכמת. אני לא מדבר על משפטית אלא על איך יתפוס אותה הקומון סנס. בכותרות בעיתונים יהיה כתוב "מדינה", בהתייחסויות של פוליטיקאים בהמשך יתייחסו לזה כ"מדינה". אף אחד לא יפרט "מדינה עם שליטה ביטחונית" אמרת מדינה - זהו.
האשם באי ההבנה אינם האנשים הלא מדייקים האלה, אלא המפטי דמפטי, זה הבטוח שהוא יכול לשלוט על המילים.
מה יתרחש אם הוא ייפול מהחומה? אני מקווה שלא נאלץ לגלות בעצמנו.
