על היעלמותה של בעיית הרווקות בציבור הדתי
~~~~~~
א. בתקופה בה עוד השתתפתי במסיבות אירוסין היתה אופנה לומר וורטים יפים על זה שאיש ואשה לבדם אינם שלמים. שיש מושג כזה, 'אדם', שהוא בעצם איש ואשה ביחד. זה היה מתוק וטהור ורק שנים אחר כך הבנתי מה היתה הבעיה: הם היו רק וורטים.
ב. (וורטים, למי שלא מכיר, הוא מושג שמתאר משהו נחמד שאין לך שום קשר אליו. אתה יכול להבין אותו, אולי אפילו להאמין בו מבחוץ. אבל בפועל הוא לא קיים מבחינתך)
ג. ובאמת, אלו היו וורטים כי מבחינתנו אין דבר כזה "אדם". יש איש ויש אישה. הם נפגשים, מתאהבים ואפילו מתחתנים. יש להם ילדים והם מחתנים אותם ואז נפטרים ונקברים אחד ליד השני. כולם מזילים דמעה ואומרים איזה זוג נפלא הם היו וזה יפה וקסום והלוואי על כולנו. אבל זה לא אדם.
ד. אסתכן ואומר שפעם זה היה אחרת. פעם הדיפולט היה שאנשים הם נשואים. הגעת לגיל כלשהו? תתחתן. התאלמנת? תתחתן שוב. לא מצליח? נרחם עליך נורא נורא ונקבל אותך כחלק מהחברה. כמו שמקבלים צולעים, חרשים או משוגעים.
ה. בקיצור, פעם לא היו איש ואשה שמתחתנים. פעם היה זוג. זו היתה נקודת המוצא, הנחת היסוד, המבנה הבסיסי של החברה. אפשר לקבל אותך אם אתה לא כזה, אבל אתה חריג.
ו. זה היה פעם. אולי לא כל כך מזמן, אבל לא עוד. בחברה החילונית אין בעיית רווקות, כי רווקות היא לא בעיה שצריך לטפל בה. היא בחירה לגיטימית, אחת מיני רבות.
ז. (שזה כמובן שקר כי היא לא אחת מיני רבות, אבל נגיע לזה בהמשך).
ח. כאן צריך לדבר רגע על טאבו. ייחודו של טאבו הוא שאין לו נימוק. הוא ברור כל כך עד שאין צורך להסביר אותו. ביום שבו יש צורך להתחיל להסביר טאבו, הוא בצרות.
ט. אם אני צודק ופעם הדיפולט היה זוגיות, אנשים לא התחתנו כדי למצוא אהבה או אושר או ילדים. הם התחתנו כי בן אדם שפוי מתחתן. כי בעצם אין ממש ברירה אחרת. זה היה טאבו: אתה נשוי אלא אם כן אתה לא יכול אחרת. תהיה מוכן לשלם על זה הרבה. המון. כמה כסף נדרוש ממישהו כדי להתיר לו לכרות לנו יד או אוזן? מה שנדרוש יהיה לא פרופורציונלי לאי הנוחות שהנכות תגרום לנו, כי הנושא הוא לא רק הנכות אלא זה שאתה כבר לא תהיה אדם שלם.
י. מבחינת עוצמה, למניע הזה אין תחליף. אתה יכול לרצות להתחתן, לאהוב, לחשוק - זו בסופו של דבר בחירה שלך. וברגע שהיא בחירה, אחת מכמה, אתה משקלל אותה מול דברים אחרים. החופש שלך, התחביבים שלך, החלומות - על מה אפשר ועל מה אי אפשר לוותר?
י"א. יהודה כתב פעם שתהליך שעובר על החברה הדתית הוא הפיכת הרווקות ממצב ביניים קצר למקום בפני עצמו שמקבל פנים משלו. זה נכון אבל מפספס את העיקר: התפתחותו של מצב הביניים היא רק אפיזודה מתוך תהליך שלם שבו החברה המסורתית סופגת לתוכה את הנורמה התרבותית הכללית. והנורמה הכללית היא שלא להיות נשוי הוא בחירה לגיטימית לחלוטין.
לכן הולכת ונעלמת בעיית הרווקות בציבור הדתי. היא נעלמת כי (לאט לאט) היא מפסיקה להיות *בעיה* ומתחילה להיות עובדה נייטרלית.
י"ב. יש אנשים שטוענים שרווקים היום בררנים. אחרים, כנגדם, טוענים שרווקים ממש ממש רוצים להתחתן. שני הצדדים כמובן צודקים. אנשים היום רוצים להתחתן לא פחות מפעם. אבל ברגע שחתונה היא רק משהו שאני *רוצה*, ולא נורמה או טאבו, היכולת שלי להתגמש עבורה הולכת וקטנה. השאלה איננה לא *האם* קיים רצון וצורך כזה, נישואים, השאלה היא מה רמת הווליום בה הוא מכה את עור התוף של החברה.
י"ג. לכן דיון על האם הפרדת קורסים באוניברסיטה תעלה את מספר החתונות או תוריד הוא דיון שולי לטווח ארוך. יש כאן מגמה, לא עירוב יפתור אותה ולא הפרדה תאיץ אותה.
(אם כבר, הפרדה היא אולי סוג של קרב בלימה - אבל זה כבר נושא לפוסט אחר)
י"ד. כשמתארים ככה את הבעיה מבינים שלמרות שהרווקים הם אלו שהכי סובלים ממנה, הם ממש לא היחידים שמושפעים. באקלים כזה נשויים התחתנו לא כי הם טובים יותר מאלו שלא. הם פשוט נפלו על הצד הטוב של הסטטיסטיקה: פגשו מישהו שהחתונה אתו לא גוררת אחריה וויתורים גדולים. יחסית. אבל גם כשהם נשואים, עצם העובדה שהוא *בחרו* במצב הזה, הופכת את המצב להרבה יותר פריך.
ט"ו. האתוס המודרני טוען שהדבר הכי חשוב הוא עצמאות. אנחנו מוכנים לשלם הכל, או כמעט הכל, עבור מצב בו כל האינידבדואלים מחליטים על פי דעתם מה הם עושים. האתוס הזה הוא נפלא וגדול, אולי החידוש הכי חשוב של העולם המודרני. אבל צריך לזכור שני דברים:
ט"ז. הראשון הוא שאין ממש תחליף לעוצמה בה ההכרח משקע אותי בתוך משהו. אנחנו בוחרים הכל לבד, אבל הבחירה הזו רפויה וארעית. המחיר של חופש כזה כבד. כמה כבד? בארצות הברית אחוז משקי הבית הבודדים עבר את החמישים אחוז. מה זה עושה ללכידות שלנו כחברה? מה זה עושה להמשכיות של האנושות? ימים יגידו.
י"ז. נקודה שנייה היא שבמובנים רבים, החופש הזה הוא שקר גס. אנשים לא *באמת* בוחרים באופן חופשי. הם נבלעים בנורמה אחרת, נקרא לה נורמת החופש. זוהי נורמה ככל נורמה. יש לה פנים משלה ותבנית משלה.
י"ח. התובנה הזו התחדדה לי כשקראתי פוסט של אחד, איש רציונלי לחלוטין, שערך עם גרושתו הסכם בגירושין. לא כי היו להם וויכוחים, אלא ליתר בטחון. לעדותו - הוא מעולם לא פתח את ההסכם.
הרהרתי שזה היפוך מושלם של הכתובה, אותה אנחנו כותבים בחתונה בתקווה גדולה שלא יהיה צורך לפתוח אותה לעולם. גם הם כותבים הסכם פרידה למרות שאין בו צורך. כי הוא צודק לחלוטין: רציונלית אין עניין לריב אחרי הגירושין ואין שום צורך בהסכם. רציונלית וויכוח יהיה lose-lose situation. לכן לעולם לא נריב, לא נתווכח. נדון בדברים כמו בני תרבות שמעולם לא אהבו.
י"ט. [הפסקת ביניים עם פטריות - פתאום זה הבהיר לי מה ההבדל בין כתובה לבין הסכם קדם נישואים מודרני. ההבדל הוא לא בתוכן אלא בהקשר. בתרבות בה נישואין היו המובן מאליו, כתובה היתה לא יותר מרושם שהדבר גם בידיים שלנו: תזכרו כל הזמן שיש גירושין כדי שלא תתגרשו. כיום, המצב הפוך. ממילא הסכם קדם נישואין, כתזכורת מוקדמת על היתכנות הפירוק, הוא עוד מסמר בארון המתים של מוסד הנישואין]
כ'. אחזור שנית - חופש, בטח כפי שנתפס היום איננו החופש מכל נורמה, אלא בסך הכל עוד נורמה אחרת. בסופו של דבר הוא מוביל את כולנו, כעדר, אל הפתרון של סיימון וגורפינקל: I touch no one and no one touches me.
כ"א. (תחשבו על זה: קריאה אירונית בשיר קיימת רק כי אנחנו מאמינים שאמור להיות אחרת. מה אם נפסיק להאמין בזה?)
כ"ב. לכן אני מוצא את עצמי מתקשה להבין את הקולות שרואים בכל המהלך התרבותי הזה שחרור מקללת "ואל אישך תשוקתך". אולי יש כאן שחרור מהקללה, אבל כזה ששופך את התינוק עם המים. בקצרה, זה כמו לומר שאלהורות - האידיאולוגיה שעדיף לאדם לא ללדת ילדים - היא שחרור מקללת "בעצב תלדי בנים".
כ"ג. כל זה לא הופך אנשים היום לפחות מוסריים. אולי להפך, שהרי קל בהרבה לוותר ולהיות נחמד למישהו שבסוף היום (או השבוע או החודש או השנה) תגיד לו להתראות. המוסר של האחר, אמר הרב מניטו, הוא התחמקות מהמוסר של הלא-אחר, של הקרוב.
כ"ד. המוכנות להתחתן היא אמון בכך שאפשר לקשור קשר אמיתי עם אחר. המוכנות ללדת ילד היא האמון שיש טעם להמשך החיים. במבחן התוצאה החברה המערבית הולכת ומאבדת את שניהם.
כ"ה. ישנם כמובן הסברים על נסירה ועל זה שעכשיו יש זוגיות מבחירה ולא מהכרח. בפאזה השטחית שלהם, אני לא מחזיק מהם והם לא מנחמים אותי. אין תחליף לעוצמה שבהכרח. במצב של הכרח, הזוגיות והאמון הם בווליום אחר.
כ"ו. בסוף הכל חוזר ליחס בינינו לבין הקב"ה: אם נהיה מוכרחים אליו לא תהיה לנו את ההזדהות שיוצר החופש. אם נהיה חופשיים לבחור, נאבד. אולי צריך למצוא תנועה אחרת, פרדוקסלית, שתופסת את שני קצות המקל בבת אחת. חופש שיכול להיות חופשי גם כשהוא מוכרח. אולי החופש שלנו צריך להשתחרר ממסגרותיו ולבקש לו חופש חדש.
~~~~~~
א. בתקופה בה עוד השתתפתי במסיבות אירוסין היתה אופנה לומר וורטים יפים על זה שאיש ואשה לבדם אינם שלמים. שיש מושג כזה, 'אדם', שהוא בעצם איש ואשה ביחד. זה היה מתוק וטהור ורק שנים אחר כך הבנתי מה היתה הבעיה: הם היו רק וורטים.
ב. (וורטים, למי שלא מכיר, הוא מושג שמתאר משהו נחמד שאין לך שום קשר אליו. אתה יכול להבין אותו, אולי אפילו להאמין בו מבחוץ. אבל בפועל הוא לא קיים מבחינתך)
ג. ובאמת, אלו היו וורטים כי מבחינתנו אין דבר כזה "אדם". יש איש ויש אישה. הם נפגשים, מתאהבים ואפילו מתחתנים. יש להם ילדים והם מחתנים אותם ואז נפטרים ונקברים אחד ליד השני. כולם מזילים דמעה ואומרים איזה זוג נפלא הם היו וזה יפה וקסום והלוואי על כולנו. אבל זה לא אדם.
ד. אסתכן ואומר שפעם זה היה אחרת. פעם הדיפולט היה שאנשים הם נשואים. הגעת לגיל כלשהו? תתחתן. התאלמנת? תתחתן שוב. לא מצליח? נרחם עליך נורא נורא ונקבל אותך כחלק מהחברה. כמו שמקבלים צולעים, חרשים או משוגעים.
ה. בקיצור, פעם לא היו איש ואשה שמתחתנים. פעם היה זוג. זו היתה נקודת המוצא, הנחת היסוד, המבנה הבסיסי של החברה. אפשר לקבל אותך אם אתה לא כזה, אבל אתה חריג.
ו. זה היה פעם. אולי לא כל כך מזמן, אבל לא עוד. בחברה החילונית אין בעיית רווקות, כי רווקות היא לא בעיה שצריך לטפל בה. היא בחירה לגיטימית, אחת מיני רבות.
ז. (שזה כמובן שקר כי היא לא אחת מיני רבות, אבל נגיע לזה בהמשך).
ח. כאן צריך לדבר רגע על טאבו. ייחודו של טאבו הוא שאין לו נימוק. הוא ברור כל כך עד שאין צורך להסביר אותו. ביום שבו יש צורך להתחיל להסביר טאבו, הוא בצרות.
ט. אם אני צודק ופעם הדיפולט היה זוגיות, אנשים לא התחתנו כדי למצוא אהבה או אושר או ילדים. הם התחתנו כי בן אדם שפוי מתחתן. כי בעצם אין ממש ברירה אחרת. זה היה טאבו: אתה נשוי אלא אם כן אתה לא יכול אחרת. תהיה מוכן לשלם על זה הרבה. המון. כמה כסף נדרוש ממישהו כדי להתיר לו לכרות לנו יד או אוזן? מה שנדרוש יהיה לא פרופורציונלי לאי הנוחות שהנכות תגרום לנו, כי הנושא הוא לא רק הנכות אלא זה שאתה כבר לא תהיה אדם שלם.
י. מבחינת עוצמה, למניע הזה אין תחליף. אתה יכול לרצות להתחתן, לאהוב, לחשוק - זו בסופו של דבר בחירה שלך. וברגע שהיא בחירה, אחת מכמה, אתה משקלל אותה מול דברים אחרים. החופש שלך, התחביבים שלך, החלומות - על מה אפשר ועל מה אי אפשר לוותר?
י"א. יהודה כתב פעם שתהליך שעובר על החברה הדתית הוא הפיכת הרווקות ממצב ביניים קצר למקום בפני עצמו שמקבל פנים משלו. זה נכון אבל מפספס את העיקר: התפתחותו של מצב הביניים היא רק אפיזודה מתוך תהליך שלם שבו החברה המסורתית סופגת לתוכה את הנורמה התרבותית הכללית. והנורמה הכללית היא שלא להיות נשוי הוא בחירה לגיטימית לחלוטין.
לכן הולכת ונעלמת בעיית הרווקות בציבור הדתי. היא נעלמת כי (לאט לאט) היא מפסיקה להיות *בעיה* ומתחילה להיות עובדה נייטרלית.
י"ב. יש אנשים שטוענים שרווקים היום בררנים. אחרים, כנגדם, טוענים שרווקים ממש ממש רוצים להתחתן. שני הצדדים כמובן צודקים. אנשים היום רוצים להתחתן לא פחות מפעם. אבל ברגע שחתונה היא רק משהו שאני *רוצה*, ולא נורמה או טאבו, היכולת שלי להתגמש עבורה הולכת וקטנה. השאלה איננה לא *האם* קיים רצון וצורך כזה, נישואים, השאלה היא מה רמת הווליום בה הוא מכה את עור התוף של החברה.
י"ג. לכן דיון על האם הפרדת קורסים באוניברסיטה תעלה את מספר החתונות או תוריד הוא דיון שולי לטווח ארוך. יש כאן מגמה, לא עירוב יפתור אותה ולא הפרדה תאיץ אותה.
(אם כבר, הפרדה היא אולי סוג של קרב בלימה - אבל זה כבר נושא לפוסט אחר)
י"ד. כשמתארים ככה את הבעיה מבינים שלמרות שהרווקים הם אלו שהכי סובלים ממנה, הם ממש לא היחידים שמושפעים. באקלים כזה נשויים התחתנו לא כי הם טובים יותר מאלו שלא. הם פשוט נפלו על הצד הטוב של הסטטיסטיקה: פגשו מישהו שהחתונה אתו לא גוררת אחריה וויתורים גדולים. יחסית. אבל גם כשהם נשואים, עצם העובדה שהוא *בחרו* במצב הזה, הופכת את המצב להרבה יותר פריך.
ט"ו. האתוס המודרני טוען שהדבר הכי חשוב הוא עצמאות. אנחנו מוכנים לשלם הכל, או כמעט הכל, עבור מצב בו כל האינידבדואלים מחליטים על פי דעתם מה הם עושים. האתוס הזה הוא נפלא וגדול, אולי החידוש הכי חשוב של העולם המודרני. אבל צריך לזכור שני דברים:
ט"ז. הראשון הוא שאין ממש תחליף לעוצמה בה ההכרח משקע אותי בתוך משהו. אנחנו בוחרים הכל לבד, אבל הבחירה הזו רפויה וארעית. המחיר של חופש כזה כבד. כמה כבד? בארצות הברית אחוז משקי הבית הבודדים עבר את החמישים אחוז. מה זה עושה ללכידות שלנו כחברה? מה זה עושה להמשכיות של האנושות? ימים יגידו.
י"ז. נקודה שנייה היא שבמובנים רבים, החופש הזה הוא שקר גס. אנשים לא *באמת* בוחרים באופן חופשי. הם נבלעים בנורמה אחרת, נקרא לה נורמת החופש. זוהי נורמה ככל נורמה. יש לה פנים משלה ותבנית משלה.
י"ח. התובנה הזו התחדדה לי כשקראתי פוסט של אחד, איש רציונלי לחלוטין, שערך עם גרושתו הסכם בגירושין. לא כי היו להם וויכוחים, אלא ליתר בטחון. לעדותו - הוא מעולם לא פתח את ההסכם.
הרהרתי שזה היפוך מושלם של הכתובה, אותה אנחנו כותבים בחתונה בתקווה גדולה שלא יהיה צורך לפתוח אותה לעולם. גם הם כותבים הסכם פרידה למרות שאין בו צורך. כי הוא צודק לחלוטין: רציונלית אין עניין לריב אחרי הגירושין ואין שום צורך בהסכם. רציונלית וויכוח יהיה lose-lose situation. לכן לעולם לא נריב, לא נתווכח. נדון בדברים כמו בני תרבות שמעולם לא אהבו.
י"ט. [הפסקת ביניים עם פטריות - פתאום זה הבהיר לי מה ההבדל בין כתובה לבין הסכם קדם נישואים מודרני. ההבדל הוא לא בתוכן אלא בהקשר. בתרבות בה נישואין היו המובן מאליו, כתובה היתה לא יותר מרושם שהדבר גם בידיים שלנו: תזכרו כל הזמן שיש גירושין כדי שלא תתגרשו. כיום, המצב הפוך. ממילא הסכם קדם נישואין, כתזכורת מוקדמת על היתכנות הפירוק, הוא עוד מסמר בארון המתים של מוסד הנישואין]
כ'. אחזור שנית - חופש, בטח כפי שנתפס היום איננו החופש מכל נורמה, אלא בסך הכל עוד נורמה אחרת. בסופו של דבר הוא מוביל את כולנו, כעדר, אל הפתרון של סיימון וגורפינקל: I touch no one and no one touches me.
כ"א. (תחשבו על זה: קריאה אירונית בשיר קיימת רק כי אנחנו מאמינים שאמור להיות אחרת. מה אם נפסיק להאמין בזה?)
כ"ב. לכן אני מוצא את עצמי מתקשה להבין את הקולות שרואים בכל המהלך התרבותי הזה שחרור מקללת "ואל אישך תשוקתך". אולי יש כאן שחרור מהקללה, אבל כזה ששופך את התינוק עם המים. בקצרה, זה כמו לומר שאלהורות - האידיאולוגיה שעדיף לאדם לא ללדת ילדים - היא שחרור מקללת "בעצב תלדי בנים".
כ"ג. כל זה לא הופך אנשים היום לפחות מוסריים. אולי להפך, שהרי קל בהרבה לוותר ולהיות נחמד למישהו שבסוף היום (או השבוע או החודש או השנה) תגיד לו להתראות. המוסר של האחר, אמר הרב מניטו, הוא התחמקות מהמוסר של הלא-אחר, של הקרוב.
כ"ד. המוכנות להתחתן היא אמון בכך שאפשר לקשור קשר אמיתי עם אחר. המוכנות ללדת ילד היא האמון שיש טעם להמשך החיים. במבחן התוצאה החברה המערבית הולכת ומאבדת את שניהם.
כ"ה. ישנם כמובן הסברים על נסירה ועל זה שעכשיו יש זוגיות מבחירה ולא מהכרח. בפאזה השטחית שלהם, אני לא מחזיק מהם והם לא מנחמים אותי. אין תחליף לעוצמה שבהכרח. במצב של הכרח, הזוגיות והאמון הם בווליום אחר.
כ"ו. בסוף הכל חוזר ליחס בינינו לבין הקב"ה: אם נהיה מוכרחים אליו לא תהיה לנו את ההזדהות שיוצר החופש. אם נהיה חופשיים לבחור, נאבד. אולי צריך למצוא תנועה אחרת, פרדוקסלית, שתופסת את שני קצות המקל בבת אחת. חופש שיכול להיות חופשי גם כשהוא מוכרח. אולי החופש שלנו צריך להשתחרר ממסגרותיו ולבקש לו חופש חדש.
