על דיני מלחמה ומוסר
[אמ;לק: הסבר למה דיני מלחמה אינם מבוססים על מוסר קוהרנטי, אלא על פרגמטיות, ולמה בסוף הם כן הופכים לתביעה מוסרית. כמו כן, ההשלכות של המהלך הזה]
א. הבהרה ראשונה על מוסר: הטיעון המוסרי הכי טוב הוא "ככה". למה אסור לרצוח? ככה. הדבר הזה הוא אינטואציה מוסרית והוא בערך הדרך הכי בסיסית להכיר במוסר. כמו אקסיומות של החשיבה.
חשוב להקדים ולומר את זה, כי בהמשך אנסה לטעון שלאיסורים מסויימים אין תוקף מוסרי. אבל זה לא משום שרק אומרים עליהם "ככה", בלי לתת נימוקים, אלא משום ש*גם* אין להם נימוקים, *וגם* אין להם "ככה".
ב. הקדמה נוספת: מלחמה היא דבר נורא. נקודה. במלחמה בני אדם עוברים שוב ושוב על פעולה שנחשבת בחיי היום יום לפשע המוסרי הכי נורא ושהכי נמצא בקונצנזוס שהוא רע. ואחרי כל זה, הדברים האלו קורים. קשה מאד לשפוט מלחמה במערכת השיפוט היום יומית.
ב. דיני מלחמה - אני לא מתייחס לכל דיני המלחמה, כי אני לא מכיר אותם לפרטיהם. אני מתייחס לנושא אחד: הפרדה בין אזרחים לחיילים. האם להפרדה כזו יש בסיס מוסרי?
כדי לחדד נביא שני מקרי מבחן:
א. אדם חודר לקריה ורוצח בשנתן עשר משקיו"ת רווחה.
ב. אדם מטמין מפעל חבלה במפעל אזרחי לייצור פצצות מונחות. הוא משבית את המפעל והורג עשרה עובדי ייצור. אזרחים.
מי מהאנשים האלו מוסרי פחות? את מי הייתם מכנים ביתר קלות "טרוריסט"? הראשון תקף חיילים והשני אזרחים. האם קל לכם לקבל שעל פי החוק הבינלאומי הראשון עשה פעולה "חוקית" והשני לא?
אני סבור ש*האינטואציה המוסרית* אומרת שאין הבדל. אם (מסיבה כלשהי) מותר לעבור על רצח, לכאורה אין הבדל בין חייל לאזרח.
ג. דרך אחת לנסות להראות שיש כאן אינטואציה מוסרית, היא לומר שלחיילים יש דרך להגן על עצמם ולאזרחים לא, לכן זה יותר מוסרי.
הטיעון לא ברור משתי סיבות - מעשית ועקרונית.
מעשית: האם אסור לתקוף חיל רגלים על ידי מטוסים? הרי אין להם דרך להתגונן. האם אסור לתקוף מקום בו יש לי יתרון ברור על האויב? הרי אין לו דרך לעצור אותי. אם נלך עם ההיגיון הזה עד הסוף, אני חייב תמיד שיהיה FAIR PLAY וקשה מאד שאנצח.
עקרונית: כל כולה של מלחמה היא ההנחה שמשום מה, מותר לי להרוג. (או יאמרו אחרים, אין דרך לאכוף עלי שלא אהרוג). מלחמות *ממילא* הן פריצת גדר המוסר. אם כן, איזה נימוק מוסרי יכול למנוע ממני לתקוף - חייל או אזרח - שמקדם אותי לנצחון במלחמה?
יותר מזה: האזרח שולח את החייל למלחמה (לפחות בדמוקרטיות) האם זה הוגן להרוג את הנשלח ולא את השולח? החייל נשלח פעמים רבות בלי לשאול את דעתו. האם הגיוני להרוג את המג"ד, שלא בחר מהלעשות, ולא את שר הבטחון ששלח אותו?
ד. בעיני, נובע מכאן שיש רק דרך אחת להסביר דיני מלחמה: אין בהן יסוד מוסרי אלא *מעשי*. על ידי נורמה שמלחמה היא רק חייל נגד חייל, אני מרוויח את זה שפחות אנשים ימותו, אף על פי שלא הצלחתי למנוע את המלחמה. זה רווח לכל הצדדים. בסופו של דבר, כפינו נורמה חדשה שממעטת באובדן חיי אדם תוך כדי המפלצת הזו ששמה מלחמה.
ה. וברגע שזה מצליח, דיני מלחמה *חוזרים להיות גם צו מוסרי*. אם האומות הצליחו לגדור את עצמן, לא משנה באיזה דרך, ולהפחית שפיכות דמים - כל מי ששובר אתהחוק הזה, שרירותי ככל שיהיה, הוא גרוע משופך דמים. הוא עושה חור בסכר שמנע חלק משפיכות הדמים.
ומסיבה זו, לשיטתי, טרור הוא דבר נורא. לא בגלל צו קטגורי מוסרי, אלא בגלל גלגול הגלגל אחורה, שעלול להפוך שוב את שפיכות הדם לנוראה בהרבה.
ו. רגע, אז תחליט: התחלת בזה שאין לדיני מלחמה ביסוס מוסרי, ובסוף חזרת לזה שיש להם ביסוס מוסרי. מה הרווחת מכל הסיבוב הזה?
אז זהו, שיש הרבה השלכה לניסוח הזה של דיני מלחמה. לדוגמה: ברגע שהרג אזרחים הוא לא עבירה מוסרית קטגורית, ישנם "היתרים" לאיסור, כמו דוקטרינת הפגיעה הכפולה, שאומרת שמותר לך לפגוע במטרות צבאיות, גם אם אזרחים ייפגעו. גם לזה יש הגבלות, מידתיות וכו' - אבל אם האיסור על פגיעה באזרחים היה איסור עצמי, המטרה לא היתה מקדשת את האמצעים. ונחשו מה - זה מעוגן בדיני המלחמה עצמם!
כמו כן, אם האויב *משתמש* בדיני מלחמה כדי להרוויח ייתרון צבאי - עושה מהאזרחים שלו מגן לצבא - מאד לא ברור שדיני מלחמה יגנו עליו. וגם זה, למיטב הבנתי, מעוגן בדיני המלחמה.
Loading
