א. המונח 'עולמות רוחניים' זר ורחוק בעינינו. לא רק מהסיבה הטריוויאליות שמעולם לא ראינו אחד כזה בעיניים (רובנו לפחות) אלא כיון ש'עולם' ו'רוחני' נשמעים לנו כמושגים סותרים.
ב. עולם מבחינתנו הוא מציאות; מציאות בעינינו היא תמיד חוקית; חוקיות היא מכנית וככזו היא הפך הרוחניות. אפשר לתאר עולם שבמקום כוח המשיכה יש איזה 'חוק רוחני'. אבל אז לא ברור מה הרווחנו. אם יש 'חוק כמו כוח משיכה רק רוחני' - אין בזה שום דבר רוחני. הוא מופשט? גם כוח המשיכה מופשט.
ג. מה אנחנו כן מוכנים לקבל כרוחני? דבר בעל אישיות. את האישיות של עצמנו אנחנו חווים כשמשהו שונה מהחוקיות הגשמית. ממילא לו יתוארו עולמות המורכבים לא מחוקים אלא מדמויות (נניח מלאכים) - זה משהו שאפשר לתפוס אותו כרוחני. הפרסונה יכולה (ואולי מחוייבת) להיות משהו לא גשמי. עולמות מלאים בדמויות כאלו - רוחניים.
ד. אלא שגם זה לא פתרון טוב: עולמות מלאי פרסונות רוחנית - חוץ מהקב"ה? זה כבר גובל בעבודה זרה, אם לא עבודה זרה ממש. לא סתם המלאכים נקראים מלאכים, כלומר שליחים, כדי להדגיש שאין בהם עצמיות אלא הם רק גילום רצונו של הקב"ה.
כל עוד העולם הרוחני היה מערכת חוקית הכל היה דבש. על הבמה היו בדיוק שתי דמויות - אנחנו והקב"ה. שאר הבמה היתה מלאה אביזרים גשמיים ואביזרים רוחניים. אבל דמויות? עולמות שלמים מלאים במישהו-אים? עבודה זרה.
ה. אם כן אלו הן קרני הדילמה: מה שחוקי - לא רוחני, מה שאישיותי הוא עבודה זרה. לכן כשמדברים על 'עולם רוחני', זה מושג ריק בעינינו.
