עבודת השם של הבמבה וימים נוראים
א. אחת הדילמות שעולות בימים נוראים היא תפילת נשים. אם הגברים מתפללים כל הבוקר והנשים שומרות על הילדים, מתי הן תספקנה לחוות את החג?
לדילמה זו מוצעים כמה סוגי פתרונות. אחד מהם, 'עבודת השם של הבמבה', היא גישה שאומרת (בתמצות גס), שגם לשמור על ילד מרוח בבמבה היא עבודת השם, רק צריך ללמוד לזהות ולחוות אותה ככזו.
ב. כדי להצביע על משהו שפחות עולה בדיוני הבמבה, ננסה לנטרל את הסוגייה הפמיניסטית. נדמיין לעצמנו דת מטריארכלית בה הפולחן מתבצע מספר פעמים בשנה בקבוצה על טהרת הנשיות. בחברה כזו, הגברים הם אלו שיודרו מרגעי השיא על מנת לשמור על הילדים. בחברה שתרצה לשתף נשים וגברים בשווה יטילו מטבע לקבוע מי לא ישתתף. התוצאה תהיה בכל מקרה דומה.
אם כן, השאלה הבסיסית שמולידה את טיעון הבמבה איננה בהכרח פמיניזם, אלא דמוקרטיזציה. כל 'רגע שיא' מחייב בהגדרה, חוץ ממעגל אנשים שישתתף בו - שיהיה גם מעגל שלא ישתתף בו¹. בכל הופעה של פינק פלויד יהיה צורך בצוות במה שלם שבהגדרה לא יוכל להיות חלק מההתרחשות, כיון שהוא מתפעל את הגבולות שלה. אם אנחנו רוצים לבנות חברה שוויונית הפער הזה מתסכל.
ג. תסכול הבמבה לא נובע רק מהמבנה של החברה הדתית. הוא נובע מעצם הרצון ליום שמוקדש ברובו לפעילות חריגה. לא צריך לטוס לאומן כדי ליצור את הדילמה. די לנסות להפוך את ראש השנה למשהו שהוא לא עוד שבת/פסח. גם אם נייחד את ראש השנה, נניח, כיום שכולו לימוד תורה - עדיין ניתקל באותה הבעיה בדיוק².
ד. הדילמה הזו נכונה לא רק עבור יום מיוחד בשנה. כל ניסיון לקדש מקטע מהמציאות - תהיה זו תקופה מיוחדת במהלך החיים (מישהו אמר אברכות?) יהיה זה גדול דור או מנהיג ציבור - כל ניסיון כזה מצריך סביבו בהכרח אנשי צווארון כחול. כל עוד אנחנו מחפשים שבחיים יהיה מוטיב מתפרץ, חורג מהנורמה, בעל אופי לא יום יומי, הדילמה הזו תצוץ.
ה. כאן תבוא הגישה שאומרת: באמת אין צורך. מי אמר שהקב"ה רוצה מאיתנו רגעי חריגה? מי אמר שנכון ליצור אפילו יום אחד בו הילדים לא יכולים להיות חלק אינטגרלי וצריכים בייביסיטר? בְּנוּ ראש השנה שמתאים לילדים, מנהיג ציבור שהוא אב למופת, חיי עמל תורה שאין בהם דוחק כלכלי וכו' וכו'.
ו. אני לא מאמין לסוג הטיעונים הללו. הם נשמעים לי כמו לירות את החץ ואז לסמן מטרה. לטעמי, בחיים תמיד ישנה הטיה: תמיד קל יותר להיות בינוני, עצלן, נמוך. רוחניות וגשמיות נמשלות היטב כלמעלה ולמטה. כי למטה תמיד יותר מושך. תמיד קל לתת לעצמך לצנוח.
עולם בלי חריגות ורגעי שיא הוא עולם שתמיד ישקע בסוף. אנחנו חייבים את קטעי החריגה הללו דווקא כדי לשמור על עולם מאוזן. ובניית רגעים כאלו מצריכה צוות קרקע.
על פני הסברים למה בבינוניות טמון הכל וזו הדרך הבטוחה ביותר לחיים רוחניים באמת - אני מעדיף כבר את האפולוגטיקה של הבמבה³.
________
1.לפחות בחברה אנושית שיש בה ילדים
2.כן, אפשר שהבעל יתפלל בוותיקין והאישה במניין הרגיל. זה גם מבורך. מה נעשה שיש מקומות בהם תפילת ראש השנה מתחילה בשבע ומסתיימת בשלוש? ואם תאמרו: טוב, מי אמר שצריך להתפלל כל כך ארוך - זוהי בדיוק הנקודה. מי אמר שהשאלה היא "האם צריך"? זו השאלה הנכונה רק אם החלטנו שדמוקרטיזציה חשובה יותר ממאמץ חריג ויוצא דופן.
3.אישית אני סבור שהאפולוגטיקה בהסברי הבמבה איננה אינהרנטית להסבר, אלא נובעת מהפער בינו לבין הנחות יסוד מאד דומיננטיות אצלנו כחברה. ואולי כל אפולוגטיקה היא כזו?
Loading
