בפוסט הראשון על הכנות טענתי שהעלאת הכנות למדרגת מטרה ובפני עצמה, נובעת מתגובת ריאקציה: אם חייתי זמן רב ללא כנות, אני אתפוס חיים בכנות כערך עצמאי .
כפי שהצביע @מתן צברי בפוסט הקודם, קיימת תפישה שנובע ממנה שאין למעלה מכנות.
איך זה קורה? כשאדם לא מאמין שאפשר באמת להתקדם. כשכל התקדמות היא אשליה ונידונה לכישלון, כשהעולם בנוי ככה שכל מה שתעשה יתפרק לך בין הידיים - הדבר היחיד שנותר לעשות הוא להיות כנה לגבי זה.
אם אני (ח"ו) מרוחק מהקב"ה, וכל ניסיון ועמל להתקרב הם כמו לטפס על דרדרת, או גרוע מזה: כל יומרה להתקדם רק משקיעה עמוק יותר בבוץ - הדבר היחיד שנשאר הוא ליפול אל זרועותיו המושטות של אב הרחמן.
כי יש תפישה לפיה כל יומרה היא תחושת עצמאות, כלומר תחושה שאתה קיים כשלעצמך. ותחושת הקיום הזו (תחושת ה"יישות") היא גאווה שמרחיקה את האדם מהקב"ה. כל מדריגה שהשגת היא דימיון וכשלון.
בתפיסת עולם כזו להיות כנה הוא להיות מוסרי, הוא המעשה המוסרי היחיד שיש, והיחיד שיקרב אותך לקב"ה.
הניח הקב"ה את כל ההרים והשרה שכינתו על הר סיני.
Loading
