[משתף שוב, הפעם בארוכה]

כ"ז כסלו התשע"ו

נושאים באתר

[משתף שוב, הפעם בארוכה]

קודם כל, נתנאל הוא חבר ישן ואדם טוב. מה שנעשה הוא עוול. אני רותח פה היום.

אבל, למה זה עוול? ואם זה עוול, למה כלל שיטות השב"כ הן לא עוול גם?

(אמ;לק: יש הבדל בין אדם פושע ומנוול, לבין אויב. שכחנו שיש הבדל כזה וממילא עברנו לפורמליסטיקה של הבדל בין פשעים "רגילים" לפשעי שנאה, חלוקה שאין לה תוכן מוסרי.)

יש כאן שילוב בין הרעות החולות של הימין לאלו של השמאל. כך נראות ממשלה ותרבות, שמצד אחד המוסר שלהם הוא הומניסטי ומצד שני הרובד המעשי שלהם הוא לאומי-פרגמטי.

קודם כל נבחין בין שתי חלוקות שונות: חלוקה של אנחנו-הם, מול חלוקה של בסדר ולא בסדר.
לא כל מי שמאיתנו הוא בסדר. לא כל מי שמהם הוא לא בסדר. מאפיונר ממשפחת דומרני הוא לחלוטין לא בסדר, אבל הוא מאיתנו. מחמוד מאל מועייר הוא לגמרי בסדר. הוא עדיין מהם.
ברור לנו שהחלוקה של בסדר או לא בסדר חשובה לנו בחיים. אבל במה מתבטאת החלוקה של אנחנו מול הם? נושא בו עדיין נשמר מקום לחלוקה הזו הוא במקרה של עבירה אלימה. שם אנחנו מבחינים בין השניים: עבירה אלימה של מישהו מ"אנחנו" נידונה תחת החוק הפלילי. עבירה של ה"הם" נידונה דיני מלחמה[1]

אי אפשר באמת להילחם בלי החלוקה הזו. שהרי, לדוגמה, כמעט כל פעולה מלחמתית היא עונש קולקטיבי. אפילו אם נפנה את כל השכונה לפני שניכנס אליה עם טנקים עדיין הענשנו תושבים חפים מפשע. מההתייחסות השונה ל"הם" נגזרים כלים דרסטיים כמו עונש קולקטיבי.

אלא שהעובדה שאי אפשר להילחם בלי חלוקה בין אנחנו ל"הם", לא הופכת אותך לצודק אלא רק לפרקטי. ממילא אין לך גב מוסרי למעשה.

מבחינת רוב הציבור בישראל, גם הימין, המוסר הוא מוסר של שמאל. שמאל במובן הזה שאין כלל, לאום, אלא פרטים. מצד שני, *פרגמטית* הימין מבין שהוא חייב להילחם, שהוא חייב חלוקה בין אנחנו להם. וכאן מתחיל להתבטא הפער בין המוסר לפרקטיקה, כי אנשים כן מחפשים יסוד מוסרי למעשים שלהם. אז הם מוצאים חלוקה אחרת בין סתם פשע לכזה שמצדיק דיני מלחמה: החלוקה היא לא בין פושע לאויב אלא בין סתם פושע לפושע שנאה, בין פושע למחבל.

שימו לב: יש כאן הגדרה חדשה למושג מחבל. פעם ההבדל בין מחבל לרוצח היה שמחבל הוא אויב. רוצח הוא מנוול ואולי אפילו חייב מיתה, אבל לא אויב. המונח מחבל היום כבר לא אומר אויב.כשאין אנחנו והם כבר כמעט אין מילה כזו, אויב.

אז מה נותר לנו? נשארה החלוקה שרוצח על רקע שנאה חמור יותר מרוצח על רקע רומנטי. במקרה של רצח על רקע שנאה מותר להעניש אנשים לא קשורים. למה? אין לחלוקה הזו בסיס מוסרי. לא ברור למה יש הבדל. ברגע שנטשנו את החלוקה בין אנחנו להם, אין כבר צידוק מוסרי להבחנות כאלו.

אז הרוצחים מדומא הם אויבים. מפעילים בחקירה שלהם פרקטיקות מלחמתיות. אבל אויבים של מי, בעצם? אם אין "אנחנו" מה זה אויב?

האויב הוא מי שאיננו "הומוס יוניברס", מי שנלחם נגד ההומניזם, האוניברסליזם. "אנחנו" ההומניסטים ו"הם" הלא אוניברסליטים. אלה שיש אצלם חלוקה בין אנחנו להם.

שימו לב מה קורה כאן. פשע שנאה נגד ערבי לא שונה מפשע שנאה נגד יהודים, כי אין אנחנו והם. ומה התוצאה? התוצאה היא ש"בעלי הפאות" הפכו להיות ה"הם". שכוכב השחר - יישוב שליו ולא אלים - הוא "קהילה של סייעני טרור". אתם מבינים? אם אתם שכנים של דומרני אתם לא קשורים אליו, כי אתם לא "הם". גרים בבנימין? ברוכים הבאים, אתם ה"הם", גם אם אתם, כמו נתנאל, מחנכים נגד אלימות.

זה קורה כי השמאל (כהרגלו) נלחם פה בטבע האדם.
מבחינת האדם תמיד יהיו "הם". השאלה רק מי יהיו ה"הם" שלך. מחקת את הערבים כ"הם"? יבואו המתנחלים - כקבוצה - ויהיו ה"הם" החדשים.
אלא שלחלוקה בין יהודים לערבים היה לפחות איזה צידוק של קבוצה לאומית משותפת, גם אם השמאל (ובעצם גם הימין, כאמור לעיל) פסל את הצידוק הזה מכל וכל. בחלוקה בין אנחנו הנורמלים ל"הם" המתנחלים, כבר אין שום צידוק.

־־־־־־
[1] כמובן, לא כל מי שאיננו אנחנו הוא "הם" במובן של דיני מלחמה. יוהאנס הוא אולי לא מ"אנחנו", אבל גם לא מ"הם". אם הוא יהיה פושע, הוא יהיה פושע פלילי. אדם שחלים עליו דיני מלחמה הוא כזה שהפשע שלו נעשה *בהקשר של "אנחנו-הם"* - כלומר שהמעשה הוא חלק ממאבק בין לאומים, או ציבורים.
Loading