משהו שעולה בי, מכמה כיוונים, מהדיונים על עולם הישיבות: אנחנו מגיעים אל

משהו שעולה בי, מכמה כיוונים, מהדיונים על עולם הישיבות: אנחנו מגיעים אל התורה מאוחר מדי.

א. כי במובן ידוע צודק מי שטוען שצריך להתמלא בגמרא והלכה לפני שניגשים ללימודי אמונה מעמיקים (דניאל, לדוגמה) . אבל גיל שמונה עשרה, הרבה פעמים, פשוט מאוחר מדי לצעד כזה. בגיל כזה האדם כבר בשל - רגשית ורוחנית - לתהות ולהעמיק. השאלות כבר לוחשות ובוערות. מאוחר מדי לומר לו "חכה כמה שנים ותבסס את עצמך לפני שתחקור הלאה". לו היה מתחיל ללמוד גמרא בגיל ארבע עשרה, נניח,המצב בגיל שמונה עשרה היה שונה לגמרי. נכון, בישיבות תיכוניות איכותיות, לומדים לא מעט גמרא בגיל תיכון. עדיין למעט בודדים, אין בזה את האפקט שיש ללימוד האינטנסיבי בישיבה גבוהה/הסדר.

ב. כי במצב הנוכחי הלימוד בישיבה נקשר לדחיית הגיוס (כפי שהעירו אברהם וNachshon) הצמדה בין שני הנושאים האלה, שאין ביניהם קשר עקרוני, מעוותת את מערכת השיקולים, לכאן ולכאן.

כל זה, כמובן, לא אומר שיש לי פתרון למצב. בינתיים לא הצלחתי להשתכנע שישבות קטנות הן אופציה ממשית לרבים (ואולי גם לבודדים). והרי בכל מקרה מסגרת התיכון נתפשת כמחייבת, תיכוניסט לא חווה את תחושת ה"אני כאן כי החלטתי, אפשר לעזוב כל רגע" שיש לבן ישיבה. אז מידי סעיף ב' לא ניצלנו.

זמן קיץ פורה!