מכה עוברת, מילה נשארת

נוהגים לומר ש"מכה עוברת, מילה נשארת". הפתגם הזה בעיני עלול להיות הרסני.

בבסיסו, יש בו אמת, בכך שהוא מסב את ליבנו לכך שהעולם הנפשי-פנימי שלנו יותר חשוב ויקר לנו מאשר העולם הגופני. "מדהים איך כאב גופני תובעני כשהוא נוכח אבל נשכח ברגע שהוא נעלם", אמר לי פעם חבר חכם, כשהסאבטקסט שלו היה - כאב נפשי אולי פחות תובעני מזה הפיזי, אבל לא נמוג כל כך מהר.

דווקא משום שהאמירה הזו נכונה היא מטעה. כשאנחנו משווים בין פגיעה פיזית לבין עלבון, אנחנו מעוותים את העולם וחושפים את עצמנו לסכנות.

ראשית, ברמה הפרקטית: גם אם מילה פוגעת יותר, היא מסוכנת פחות, בכמה אספקטים מרכזיים: כשאנחנו מתרגלים לחשוב שעלבון שווה מכה, ואף יותר -אז נכון גם הפוך, ואם הוא העליב אותי אני יכול לפגוע בו פיזית. ופריצת גדר של איסורי האלימות סופה פציעות ומוות.

שנית, ברמה המהותית: מילה אולי מכאיבה יותר ממכה, אבל מכה היא כמעט אף פעם לא *רק* מכה. אל המכה מתלווה המילה שבמכה. לפגיעה בגוף ישנו גם מימד נפשי, והוא עלול להיות חריף בהרבה מהמימד הנפשי שיש בהעלבה. ילד שגדל בצל אבא מכה, רחמנא ליצלן - אולי חותמו של אגרוף עבר, אבל הרושם הנפשי ילך איתו לנצח.

למה פגיעה גופנית גוררת איתה פגיעה נפשית חריפה? אני לא בטוח שצריך הסבר, אבל אפשר להציע אחד, חלקי: כשאדם מכה את השני הוא פונה אל הצדדים הכי חייתיים שלו. לא לרצון, לתבנה, לרגש, אלא להרגשת הכאב והפחד. אין החפצה גדולה יותר לאדם מאשר לשעבד אותו על ידי החלקים הגופניים שלו. אין פוגע ומשפיל בזה.

אז האם מכה, כל מכה, חמורה יותר מעלבון, כל עלבון? אני לא יודע. סכין הוא נשק מסוכן פחות מנשק חם. האם זה אומר שכדור אחד בקוטר קטן מסוכן יותר מעשרים דקירות? לא, לא בהכרח, ועדיין נשק חם מסוכן יותר.

לכן שוב ושוב ושוב: מילה פוגעת, מילה עלולה (במקרי קצה) להיות קטלנית. אבל אלימות היא טאבו. אם תשוו יותר מדי ביניהם אתם עלולים במקום להרוויח חברה זהירה יותר במלים, לקבל חברה אלימה יותר.