א. כשאנשים אינטליגנטיים מעבירים ביקורת על מחנה יריב (שמאל/דתיים/קפיטליסטים) לעתים יש נטיה לסייג את הדברים: "ברור שגם אצלנו יש תופעות כאלו", "יש המון טפשים/מתלהמים/אגואיסטים גם בצד שלי" וכדומה. במקרים אחרים ממש רואים שהם חיפשו מתחת לאדמה אנקדוטות שיבהירו ששני הצדדים סימטריים.
ביסודה של הנטיה הזו קיימת חולשה שאני מכנה 'מיוחדופוביה': אנחנו מפחדים לטעון שמישהו, או משהו, הוא מיוחד. נשמע לנו טיעון לא אינטליגנטי, חסר מודעות עצמית או מודעות בכלל. נשמע הרבה יותר מפוכח לטעון שהתופעה שאני מבקר קיימת גם בצד שלי.
ב. עכשיו, כדאי לשלול כמה אנשי קש:
1. ברור שגם במחנה שלי יש תופעות בעייתיות. אין סיבה לחשוב שכל האנשים שנולדים לחינוך דתי הם מוסריים וכל אנשי הימין הם חכמים. באותו האופן, ברור שגם במחנה השני יש מעלות.
אבל זה פשוט לא רלוונטי. השאלה איננה האם יש, אלא כמה. אם אני מאמין ששמירת תורה ומצוות היא דרך חיים מוסרית יותר - אני לא יכול לחתום שכל דתי מוסרי יותר מכל חילוני כי מה. אבל אני בהחלט אמור להאמין שבאופן כללי אנשים מאמינים מוסריים יותר¹.
2. בדומה לכך, הגיוני לחשוב שבדרך שלי יש חסרונות, בטח ובטח סכנות. העובדה שהיא נכונה לא הופכת אותה למושלמת.
ג. אבל אחרי כל הסיוגים הללו, אדם שסובר שהדרך בה הוא אוחז נכונה, אמור להניח כברירת מחדל שהיא יותר טובה. זה קצת מוזר שהנחת היסוד ממנה הוא יוצא היא שלא, שבעצם הכל סימטרי.
נכון שבכל מקרה, מעצם זה שהוא מגדיר עצמו כשמאל ברור שהוא עדיין חושב שיש יתרון בשיטתו. אבל אם באופן עקבי הוא מחפש להראות ששני הצדדים זהים. אם הנחת היסוד שלו - בלי ראיות, סתם הנחת עבודה - היא שהכל סימטרי, מה זה אומר על האמון שלו בדרך שלו²?
ד. נדמה לי שבלב כל אדם כזה מתרוצצים שני מבטים: הראשון מעדיף צד אחד על פני השני, טוען "אני צודק". השני משקיף כביכול מבחוץ אל האדם ותוהה - לא, מודיע נחרצות - שאין שום סיבה רציונלית להעדיף צד אחד על פני השני.שאין ראיה שהדרך שלי מוסרית או חינוכית יותר. כשאנחנו מסתייגים ומחפשים סימטריה, אנחנו בעצם מנסים לרצות את המבט הזה, להקטיר לו מנחה.
(ה. ובעצם בעצם, בשורש הגישה הזו נמצאת המיוחדופיה: התפיסה שאין שום דבר עדיף על רעהו (לפחות עד שיוכח באותות ובמופתים אחרת). החומר הקדום שמשטח כל יתרון, בעיקר יתרון מוסרי. כולנו אוסף פרודות ואיך יתפאר אטום של חומר מת על אטום אחר.
אבל זה כבר ראוי לפוסט נפרד).
___
¹ אני כמובן מדבר על יותר מוסריים בקנה מידה דתי (לא לחלל שבת) וגם בקנה מידה משותף (לא לגנוב). אין סיבה להניח שדתיים יהיו יותר מוסריים בקני מידה שלא מקובלים עליהם.
² אפשר לנקוט שאין שום קשר בין מוסר לבין דת. זה מוזר אבל יש גישות כאלו. אם זה נובע מתוך ההיגיון הפנימי של הגישה הרוחנית, ניחא. אם לא (ואתה בעצם מודה שזה דחוק יותר) - מה הכריח אותך להניח שאין קשר?
אפשר גם לנקוט שלהיות דתי שונה מלקיים תורה ומצוות - השני אכן יהפוך את האדם למוסרי, הראשון לא. לכן יש יתרון בקרב מי ששומר לחלוטין על כל צדדי התורה והמוסר, אבל מעצם היותך דתי כלום לא משנה.
רק שגם כאן זו עמדה חלושה: למה להניח שחינוך לאורח חיים נכון לא ישנה בכלל את המחונכים? הוא וודאי לא תעודת ביטוח, אבל גם לא חסר משמעות.
נ. ב. כמובן שהפוסט הזה, עוד יותר מכרגיל, מדבר קודם כל מחוויה אישית שלי - אני חש את היצר הרע האינטלקטואלי הזה - ופונה בתוכחה קודם כל אלי.
