א. הפירמידה של מאסלו היא טענה לפיה יש לאדם צרכים בכמה רמות: מהבסיסית ביותר (אוכל, מחסה) למורכבת/מופשטת יותר (אמנות, פילוסופיה). כשצרכים של רמה בסיסית לא מסופקים ברמה נאותה, אדם לא יכול לגלות עניין בקומות הגבוהות יותר. אם אתה רעב או חסר קורת גג, לא תתעניין בקאנט או שלינג.
הסתייגות מהדגם תצריך פוסט נפרד. אם נניח שכן נקבל אותו, הוא יוצר תנועת מטוטלת מעניינת.
ב. כשיש לבני האדם עושר חומרי, הם מתפנים לחשוב על רוחניות. כשאתה לא חושש לעורך, פתאום אתה מגלה שיש לך צורך למלא את החיים בתוכן, לא רק לקיים אותם. בקיצור, שהחיים לא רק קיימים כעובדה אלא גם מלאים במשהו. או ריקים.
ג. כך יוצא, בצורה גסה, שדור אחד עסוק בלמלא מצברים חומריים. לצאת משכונת העוני, לרכוש מקצוע מכניס, להקים מדינה. את הדור הבא השאלות האלו פחות מטרידות והוא מתחיל לתהות לשם מה לחיות. אנשים אבודים, תוהים או בוהמיינים נמצאים הרבה יותר ברעננה מאשר בלוד. להבדיל הגמרא אומר "הזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה"
ד. המשמעות של תהייה כזו היא בדרך כלל נסיגה מהישגיו של הדור הקודם. פניה אל עולם ה"לשם מה" בדרך כלל פחות יציבה כלכלית. אמן מיוסר מרוויח פחות מרואה חשבון, לפחות בממוצע.
ה. בשלב הזה, הדור הקודם עלול להרגיש נבגד. הוא לא מכיר את תחושת השממון שבשפע, וכן מכיר את צביטתו הנוקבת של העוני. מבחינתו, חזרה אל משעול העוני בשל תהיות לא ברורות היא יריקה בפרצופו על המאמץ שעשה לצאת מהבוץ.
ו. אבל המטוטלת לא עוצרת כאן: הדור הבא מוצא את עצמו, שוב, במקום פחות טוב מבחינה חומרית. החיים שלו מוקפי משמעות (אולי, צריך פוסט נוסף להסתייגות) אבל פיננסית, אפעס, קצת פחות. הדור הזה יכול לחזור אל התנועה של הסבים שלו: השאיפה לחוסן כלכלי. כמו שאומרת הגמרא שמבני עמי ארצות תצא תורה היא גם אומרת שתלמידי חכמים שהם בנים של תלמידי חכמים הם אירוע לא נפוץ (שוב, הסתייגות תצריך פוסט שלם)
ז. אישית אני מדור השפע. ההורים שלי, שיבורכו משמים, יצרו לנו חיים יציבים כלכלית ורגועים. הרבה פעמים אני מרגיש שהחיפוש הרוחני של הדור שלי הוא פריבילגיה.
אבל פריבילגיה - בניגוד למה שמימין מנסים לפעמים לטפטף - איננה הוכחה שהדבר שגוי. פעם הרב אמיר דומן, טען כנגד משל הצרצר והנמלה של קרילוב, שהצרצר אולי בוכה בחורף מרוב רעב, אבל יותר משמציק לו הרעב, מציק לו שבגלל הרעב הוא לא יכול לשיר.
Loading
