#מחשבות_על_הגירוש - על הכשל המוסרי של השמאל.
(פוסט מלא בהכללות נוראות. הייתי צריך לא לדייק כדי שזה לא יתארך יותר מהמגילה שזה עכשיו. אל תקחו אישי, קחו את זה כקריאת כיוון)
לא מעט אנשים מצביעים על הגירוש (ליתר דיוק, על התוצאות שלו) כגורם המרכזי להחלשותו של האגף השמאלי במפה הפוליטית. זו טענה מהשדה הפרגמטי. אני רוצה לדון רגע על אידיאולוגיה ומעבר לזה, על מוסר.
הטענה האפנתית היום בשמאל היא שההתנתקות היתה בכלל פעולה של הימין. לא רק טכנית - היא בוצעה על ידי שרון וממשלתו - אלא מהותית: היא נבעה מבטחוניזם ולא משאיפה לשלום והידברות.
מה שמפליא בזה היא בעיקר העובדה שגם אם הימין (ימין-מרכז, אם נדייק) יזם את הגירוש, הרי שאין ספק שהאקט הנורא הזה עבר על כידוניו של השמאל. עם עיקומי אף, השתעלויות והסתייגויות - הגירוש לא היה קורה ללא יישור קו של השמאל.
גם ברטוריקה - ההתנגדות של השמאל למהלך לא היתה מהצד המוסרי של הפרת זכויות האדם שבגירוש אזרחים מבתיהם, אלא על זה שהמהלך מנותק מהידברות, תהליך מול הפלשתינים וכו'.
כמה שנים אחרי הגירוש אמר לי ידידי אהוד שהשמאל איבד את רוח החיים שלו ביום בו תמך בגירוש, כי הוא פגע בלב המוסרי שלו: זכויות האדם. בזמנו חשבתי שהוא טועה, היום אני תוהה בעיקר עד כמה הוא הגזים.
אבל למה בעצם זה קרה? הרי זכויות האדם הם הדגל של השמאל. לעניות דעתי הם נושאים אותו בכנות ולא בצביעות. למה בזמן הגירוש קולם נדם?
אז כמה מחשבות תיאורטיות ובסימן שאלה, אבל עם כיוונים שנשמעים לי מעניינים.
א. הרב בני פרל כתב לאחרונה שני פוסטים על זה שהממשות (גראדים מעזה) היא זו ששברה את השמאל. אני רוצה להציע משהו שונה מעט: הממשות שברה אותם אבל לא רק בגלל ההשלכת המעשיות שלה, אלא גם בגלל ההשלכות *המוסריות* שלה.
כי גם אם צודק השמאל בדרישתו לזכויות אדם לפלשתינים, מימוש הדרישה שלהם באופן מושלם ושלם בהכרח תפר זכויות אדם אחרות - של המתנחלים. בממשות, זכויות האדם מתנגשות, חייבים למצוא נקודת איזון בה כולם יפסידו כמה שפחות - אבל יפסידו.זה הכרח מעצבן, זו ממשות כואבת. זה תוקע סיכה בחלומות האוטופיים שלנו. אז עכשיו נמצא פלפולי פלפולים למה גרוש יהודים איננו פגיעה בזכויות האדם והכל יהיה נפלא.
אפשר להסביר כך גם את התופעה שאנשים המדברים גבוהה גבוהה על 'האחר' מתייחסים אל האחר נפלא אבל אל המתנחל כדמון. זה קורה כי המתנחל, בעצם קיומו, הוא המקום בו הממשות מחייבת אותך *לבחור*. מבהירה לך שהאטופיה שלך היא, ובכן, אוטופיה. שמישהו תמיד יפסיד, שתמיד תפגע במישהו. מעצבנים.
לכן אפילו תומר פרסיקו שבמרחק עשור טוען שההתנהלות של התנתקות היתה עוול שלטוני חייב להשחיל איזו עקיצה של האשמת הקרבן. מה לעשות, המתנחלים הורסים לשמאל לא רק את הממשות אלא גם את הדרישות המוסריות האוטופיות. אז עמוק בלב חייבים למחוק אותם, כדי ליישר את הממשות המעצבנת הזו.
ב. כאשר כל דימוי הופך לממשות כבר אין הבדל בין דימוי לממשות. המתנחלים הם פולשים גם כאשר הם מתיישבים בשטח ריק. עצם קיומם העשיר והמדושן (שגם הוא, אגב, דימוי) הוא תקיעת אצבע בעין שלא לומר "הרצחת גם ירשת". ואם הם, כדימוי, כל כך נוראים, מותר להחזיר להם כגמולם, בממשות.
כלומר: כיון שהפשע של המתנחלים דומה לשוד, מותר לשדוד אותם בפועל. כיון שהם, מטאפורית, פולשים, מותר להתנהג אליהם כפולשים בפועל. אם בניית בית היא פעולה אלימה, מותר להגיב עליה באלימות.
אלא שגם אחרי כל הדימויים בניית בית איננה שקולה לאלימות ממשית. בניה בשטח ריק, גם אם היא גורמת קנאה, לא שקולה לפלישה ממשית. אבל השמאל התאהב בדימויים שלו, מחק את הקו המפריד בינם לבין הממש, וממילא חש בסתר ליבו שמוסרי לעשות זאת למתנחלי גוש קטיף (מהאוכלוסיות הפחות אלימות בישראל ever) כי עצם קיומם בשטח הוא אלימות.
ג. לבסוף, עוד חשד בלב מנקר: לא רק שהשמאל מחק את הגבול בין מטאפורה לממשות, גם חלקים רבים מהממשות הוא איבד. אנשי גוש קטיף כאבו את הגירוש (בין השאר) כיון שהוא עקר אותם מאדמתם ואיים לעקור אותם מהקהילות שלהם (זה היה קורה אלמלא הם התעקשו). השמאל טען וטוען שהבכי הוא התבכיינות, כיון שהם קיבלו פיצויים גדולים. בלי להיכנס לשאלה מה הם קיבלו בפועל, איזו מן תשובה זו? האם הקשר לאדמה, לקהילה יכול להיות מתומחר בכסף? אלא שהשורה התחתונה של "אל תקרא לי עם, אדם נשאר אדם" אכן עלולה להיות כזו. קהילה? קרקע? אלו מושגים מדומיינים. רק האדם ועורו באמת קיימים. נפריד אותך מאישתך וניתן לכם מלאן כסף. מה אתה מיילל?
אלא שכאן, אני חושש, לא רק השמאל מסוגל לומר דבר כזה, אלא חלק לא מבוטל מהציבור. כי, כפי שאני טוען שוב ושוב - הימין החילוני בישראל הוא תוצר של פרגמטיות, והשמאל הישראלי מבטא את עולם הערכים של הציבור *כולו*.
מה שמוביל אותנו לחלק הבא בהרהורי הגרוש, על הטעות של הימין הדתי.
(פוסט מלא בהכללות נוראות. הייתי צריך לא לדייק כדי שזה לא יתארך יותר מהמגילה שזה עכשיו. אל תקחו אישי, קחו את זה כקריאת כיוון)
לא מעט אנשים מצביעים על הגירוש (ליתר דיוק, על התוצאות שלו) כגורם המרכזי להחלשותו של האגף השמאלי במפה הפוליטית. זו טענה מהשדה הפרגמטי. אני רוצה לדון רגע על אידיאולוגיה ומעבר לזה, על מוסר.
הטענה האפנתית היום בשמאל היא שההתנתקות היתה בכלל פעולה של הימין. לא רק טכנית - היא בוצעה על ידי שרון וממשלתו - אלא מהותית: היא נבעה מבטחוניזם ולא משאיפה לשלום והידברות.
מה שמפליא בזה היא בעיקר העובדה שגם אם הימין (ימין-מרכז, אם נדייק) יזם את הגירוש, הרי שאין ספק שהאקט הנורא הזה עבר על כידוניו של השמאל. עם עיקומי אף, השתעלויות והסתייגויות - הגירוש לא היה קורה ללא יישור קו של השמאל.
גם ברטוריקה - ההתנגדות של השמאל למהלך לא היתה מהצד המוסרי של הפרת זכויות האדם שבגירוש אזרחים מבתיהם, אלא על זה שהמהלך מנותק מהידברות, תהליך מול הפלשתינים וכו'.
כמה שנים אחרי הגירוש אמר לי ידידי אהוד שהשמאל איבד את רוח החיים שלו ביום בו תמך בגירוש, כי הוא פגע בלב המוסרי שלו: זכויות האדם. בזמנו חשבתי שהוא טועה, היום אני תוהה בעיקר עד כמה הוא הגזים.
אבל למה בעצם זה קרה? הרי זכויות האדם הם הדגל של השמאל. לעניות דעתי הם נושאים אותו בכנות ולא בצביעות. למה בזמן הגירוש קולם נדם?
אז כמה מחשבות תיאורטיות ובסימן שאלה, אבל עם כיוונים שנשמעים לי מעניינים.
א. הרב בני פרל כתב לאחרונה שני פוסטים על זה שהממשות (גראדים מעזה) היא זו ששברה את השמאל. אני רוצה להציע משהו שונה מעט: הממשות שברה אותם אבל לא רק בגלל ההשלכת המעשיות שלה, אלא גם בגלל ההשלכות *המוסריות* שלה.
כי גם אם צודק השמאל בדרישתו לזכויות אדם לפלשתינים, מימוש הדרישה שלהם באופן מושלם ושלם בהכרח תפר זכויות אדם אחרות - של המתנחלים. בממשות, זכויות האדם מתנגשות, חייבים למצוא נקודת איזון בה כולם יפסידו כמה שפחות - אבל יפסידו.זה הכרח מעצבן, זו ממשות כואבת. זה תוקע סיכה בחלומות האוטופיים שלנו. אז עכשיו נמצא פלפולי פלפולים למה גרוש יהודים איננו פגיעה בזכויות האדם והכל יהיה נפלא.
אפשר להסביר כך גם את התופעה שאנשים המדברים גבוהה גבוהה על 'האחר' מתייחסים אל האחר נפלא אבל אל המתנחל כדמון. זה קורה כי המתנחל, בעצם קיומו, הוא המקום בו הממשות מחייבת אותך *לבחור*. מבהירה לך שהאטופיה שלך היא, ובכן, אוטופיה. שמישהו תמיד יפסיד, שתמיד תפגע במישהו. מעצבנים.
לכן אפילו תומר פרסיקו שבמרחק עשור טוען שההתנהלות של התנתקות היתה עוול שלטוני חייב להשחיל איזו עקיצה של האשמת הקרבן. מה לעשות, המתנחלים הורסים לשמאל לא רק את הממשות אלא גם את הדרישות המוסריות האוטופיות. אז עמוק בלב חייבים למחוק אותם, כדי ליישר את הממשות המעצבנת הזו.
ב. כאשר כל דימוי הופך לממשות כבר אין הבדל בין דימוי לממשות. המתנחלים הם פולשים גם כאשר הם מתיישבים בשטח ריק. עצם קיומם העשיר והמדושן (שגם הוא, אגב, דימוי) הוא תקיעת אצבע בעין שלא לומר "הרצחת גם ירשת". ואם הם, כדימוי, כל כך נוראים, מותר להחזיר להם כגמולם, בממשות.
כלומר: כיון שהפשע של המתנחלים דומה לשוד, מותר לשדוד אותם בפועל. כיון שהם, מטאפורית, פולשים, מותר להתנהג אליהם כפולשים בפועל. אם בניית בית היא פעולה אלימה, מותר להגיב עליה באלימות.
אלא שגם אחרי כל הדימויים בניית בית איננה שקולה לאלימות ממשית. בניה בשטח ריק, גם אם היא גורמת קנאה, לא שקולה לפלישה ממשית. אבל השמאל התאהב בדימויים שלו, מחק את הקו המפריד בינם לבין הממש, וממילא חש בסתר ליבו שמוסרי לעשות זאת למתנחלי גוש קטיף (מהאוכלוסיות הפחות אלימות בישראל ever) כי עצם קיומם בשטח הוא אלימות.
ג. לבסוף, עוד חשד בלב מנקר: לא רק שהשמאל מחק את הגבול בין מטאפורה לממשות, גם חלקים רבים מהממשות הוא איבד. אנשי גוש קטיף כאבו את הגירוש (בין השאר) כיון שהוא עקר אותם מאדמתם ואיים לעקור אותם מהקהילות שלהם (זה היה קורה אלמלא הם התעקשו). השמאל טען וטוען שהבכי הוא התבכיינות, כיון שהם קיבלו פיצויים גדולים. בלי להיכנס לשאלה מה הם קיבלו בפועל, איזו מן תשובה זו? האם הקשר לאדמה, לקהילה יכול להיות מתומחר בכסף? אלא שהשורה התחתונה של "אל תקרא לי עם, אדם נשאר אדם" אכן עלולה להיות כזו. קהילה? קרקע? אלו מושגים מדומיינים. רק האדם ועורו באמת קיימים. נפריד אותך מאישתך וניתן לכם מלאן כסף. מה אתה מיילל?
אלא שכאן, אני חושש, לא רק השמאל מסוגל לומר דבר כזה, אלא חלק לא מבוטל מהציבור. כי, כפי שאני טוען שוב ושוב - הימין החילוני בישראל הוא תוצר של פרגמטיות, והשמאל הישראלי מבטא את עולם הערכים של הציבור *כולו*.
מה שמוביל אותנו לחלק הבא בהרהורי הגרוש, על הטעות של הימין הדתי.
