#מחשבות_על_הגירוש
המציאות בולעת מכל צד, אבל דווקא זה דוחק אותי לדבר לא על פוליטיקה ולא על מוסר אלא על אמונה, על החיים עצמם.
עכשיו, באמונה אני מתעסק הרבה יותר מאשר בפוליטיקה ומבין הרבה פחות. אז אני מודיע מראש שמה שנאמר כאן מוטל בספק גדול. אבל ככה אני רואה את הדברים כרגע.
בפוסט הקודם טענתי שהתפיסה המוסרית שהשמאל מציג היא בעצם ההמשך העקבי של התפיסה המוסרית שנמצאת בקונצנזוס. ההבדל בין השמאל לימין הוא שהימין פרגמטי יותר: הוא מוכן להקריב את ערכי המוסר שלו כדי להישאר בחיים.
@יואב שורק העיר, ובצדק, שלא נכון לטעון שזה הקונצנזוס. רוב העם הוא ימני ומסורתי וממילא לא אוחז בתפיסה המוסרית-ליברלית לגמרי.
זה נכון, אבל כמשנה לא מודעת. ברמה המודעת שלו, הימין המוצהר היום הוא ליברלי ממש כמו השמאל, בכל סוגייה שאיננה קשורה לסיכסוך. אולי ננסח אחרת: בכל מקום שיש התנגשות *ברורה* בין המוסר הליברלי לבין, נקרא לזה, ערכים מסורתיים, הימין יתאים את המסורת על מנת שתתאים למוסר.
בשלב הזה אני רוצה להעמיד את הדברים זה מול זה ולתור אחרי שורשים עמוקים יותר שלהם.
הוויכוח העקרוני ביותר בין השמאל לימין יכול להתרגם להתנגשות של שני ערכים: חירות מול משמעות.
בשביל שלמעשים שלי תהיה משמעות, אני נדרש למסגרת שקודמת לי. מסורת, תורה, אפילו מוסכמות חברתיות (לא במובן של אופנה). אם אני חופשי לגמרי, אם אני עושה דברים ללא מסגרת קודמת - המעשים שלי חסרי משמעות. לדוגמה, לאמירה "אני משתדל להיות אדם מוסרי" אין פשר בלי מערכת מוסרית שקודמת לי, בלי קביעה שבאה לפני הבחירה שלי מה רע ומה טוב.
אבל אם אני מקבל את המסגרות הקודמות לי, אני כבר לא חופשי. אני אולי חופשי לבחור בין רע לטוב, אבל לא חופשי לבחור מה הדבר הנכון לבחור.
השמאל הליברלי כיום הוא תוצר של מאמץ ממושך לכונן מוסר שלא מתבסס על מה שהיה קודם. לא מנהג, לאום, מוסר או דת. אנחנו יכולים לכבד כל אחד מאלו, אבל *אחרי* שאנחנו ליברלים. אנחנו הומניסטים, במובן שהאנושות מכוננת את מערכת הערכים שלב. האדם יכול לבחור אחר כך במה שירצה, אבל זו בחירה *שלו*. אתה יכול להאמין, לקיים מצוות, להיות פטריוט, להתחתן. אתה יכול הכל, אבל כי אתה בחרת.
נעצור רגע ונבהיר: אנחנו, כולנו, לא רק חושבים שהדבר הזה *נכון*. הרבה יותר מזה - אנחנו חושבים שהוא *מבורך*. הייתם רוצים לחיות בחברה מונרכית? הייתם רוצים לחיות בחברה שמכתיבה לכם מה לחשוב, מה לעשות, עם להתחתן ומתי? אנחנו חושבים שזה שאנחנו דמוקרטיה הוא דבר ענק, שזה ההישג הכי גדול של החברה המערבית.
אני חושב שאנחנו צודקים.
אבל, וזה אבל גדול: זה שאנחנו צודקים לא אומר שאנחנו לא משלמים מחיר, ומחיר כבד. כי כפי שאמרנו: מי שמוותר על העבר מוותר על המשמעות. וכאן הקאץ': לא רק מי שמוותר על העבר מאבד את המשמעות. גם מי ש*בוחר* בעבר מאבד את המשמעות. כלומר אם העבר לא כפוי עליך אלא קיבלת אותו עליך מבחירה - הוא לא מסוגל להעניק לך את המשמעות שלו. כי הוא מותנה בך, הוא לא קודם לך.
זה כמו מוסר: אם אתה לא רק בוחר לעשות טוב אלא גם מחליט מהו טוב בכלל - המוסר הזה שלך לא מעניק לך משמעות. אתה מנסה למשוך את עצמך בציציות ראשך. אם יש לך מצפן אבל אתה קובע לאיזה כיוון הוא יצביע - מצפן כזה לא יוביל אותך לשום מקום.
את הדילמה הזו אפשר וכדאי לקחת שלב אחד הלאה.
מי קודם לנו? מי מקור המסורת, הדת הלאום והטבע? הקב"ה. הקב"ה הוא ה"קודם" המוחלט, זה שהיה לפנינו, לפני העולם. ההתנתקות של האנושות מהמסורת, מהמבנה שקודם לה, היא התנתקות ממנו.
אם נבין ככה תהיה לנו סיבה נוספת לאמץ את הקוטב של המסורת ולא את החירות.
אבל זה רק צד אחד של התמונה: הקב"ה ברא אנשים *כדי* שהם יבחרו, כדי שהם יהיו אוטונומיים. זה הדרייב שדוחף את האנושות לנסות לכונן את עצמה מתוך עצמה.
אבל זה לא עובד, כי שום דבר לא עובד כשמנתקים אותו מהקב"ה.
אז הנה הדילמה שלנו במילואה: לעמוד על בסיס מה שקודם לנו ולאבד את האוטונומיה האנושית, את סוף המעשה? או להתעקש על האוטונומיה הזו ולהתנתק, ח"ו, מהקב"ה, מהפשר שלנו?
(הערה מציאותית קטנה: כל עוד לא נדע לעשות איחוי, ולו חלקי, של שני הקטבים האלו, ימשיך המוסר להישלט על ידי הליברליות-דמוקרטיה כפי שהן כיום)
אני מאמין שבסופו של דבר יהיה אפשר לעשות את התנועה הפרדוקסלית הזו, של להיות שייך ולהיות חופשי בו בזמן. אבל זה לא יקרה בפתרונות אינסטנט (באופן יחסי) כמו לזהות באופן נחרץ ושטחי בין יהדות לבין חרות.
לעניות דעתי, לדילמה הזו אין לאף אחד תשובה מלאה כיום. בתפיסה הענווה הזו צריך לגשת לעבודה שתצמיח, יום אחד, פרי בשל של אדם אוטונומי שעומד אל מול העבר, המסורת, הטבע, הלאום ועוד כהנה וכהנה. עומד מול הקב"ה ובוחר בפשר שלו בלי להתנתק ממנו.
המציאות בולעת מכל צד, אבל דווקא זה דוחק אותי לדבר לא על פוליטיקה ולא על מוסר אלא על אמונה, על החיים עצמם.
עכשיו, באמונה אני מתעסק הרבה יותר מאשר בפוליטיקה ומבין הרבה פחות. אז אני מודיע מראש שמה שנאמר כאן מוטל בספק גדול. אבל ככה אני רואה את הדברים כרגע.
בפוסט הקודם טענתי שהתפיסה המוסרית שהשמאל מציג היא בעצם ההמשך העקבי של התפיסה המוסרית שנמצאת בקונצנזוס. ההבדל בין השמאל לימין הוא שהימין פרגמטי יותר: הוא מוכן להקריב את ערכי המוסר שלו כדי להישאר בחיים.
@יואב שורק העיר, ובצדק, שלא נכון לטעון שזה הקונצנזוס. רוב העם הוא ימני ומסורתי וממילא לא אוחז בתפיסה המוסרית-ליברלית לגמרי.
זה נכון, אבל כמשנה לא מודעת. ברמה המודעת שלו, הימין המוצהר היום הוא ליברלי ממש כמו השמאל, בכל סוגייה שאיננה קשורה לסיכסוך. אולי ננסח אחרת: בכל מקום שיש התנגשות *ברורה* בין המוסר הליברלי לבין, נקרא לזה, ערכים מסורתיים, הימין יתאים את המסורת על מנת שתתאים למוסר.
בשלב הזה אני רוצה להעמיד את הדברים זה מול זה ולתור אחרי שורשים עמוקים יותר שלהם.
הוויכוח העקרוני ביותר בין השמאל לימין יכול להתרגם להתנגשות של שני ערכים: חירות מול משמעות.
בשביל שלמעשים שלי תהיה משמעות, אני נדרש למסגרת שקודמת לי. מסורת, תורה, אפילו מוסכמות חברתיות (לא במובן של אופנה). אם אני חופשי לגמרי, אם אני עושה דברים ללא מסגרת קודמת - המעשים שלי חסרי משמעות. לדוגמה, לאמירה "אני משתדל להיות אדם מוסרי" אין פשר בלי מערכת מוסרית שקודמת לי, בלי קביעה שבאה לפני הבחירה שלי מה רע ומה טוב.
אבל אם אני מקבל את המסגרות הקודמות לי, אני כבר לא חופשי. אני אולי חופשי לבחור בין רע לטוב, אבל לא חופשי לבחור מה הדבר הנכון לבחור.
השמאל הליברלי כיום הוא תוצר של מאמץ ממושך לכונן מוסר שלא מתבסס על מה שהיה קודם. לא מנהג, לאום, מוסר או דת. אנחנו יכולים לכבד כל אחד מאלו, אבל *אחרי* שאנחנו ליברלים. אנחנו הומניסטים, במובן שהאנושות מכוננת את מערכת הערכים שלב. האדם יכול לבחור אחר כך במה שירצה, אבל זו בחירה *שלו*. אתה יכול להאמין, לקיים מצוות, להיות פטריוט, להתחתן. אתה יכול הכל, אבל כי אתה בחרת.
נעצור רגע ונבהיר: אנחנו, כולנו, לא רק חושבים שהדבר הזה *נכון*. הרבה יותר מזה - אנחנו חושבים שהוא *מבורך*. הייתם רוצים לחיות בחברה מונרכית? הייתם רוצים לחיות בחברה שמכתיבה לכם מה לחשוב, מה לעשות, עם להתחתן ומתי? אנחנו חושבים שזה שאנחנו דמוקרטיה הוא דבר ענק, שזה ההישג הכי גדול של החברה המערבית.
אני חושב שאנחנו צודקים.
אבל, וזה אבל גדול: זה שאנחנו צודקים לא אומר שאנחנו לא משלמים מחיר, ומחיר כבד. כי כפי שאמרנו: מי שמוותר על העבר מוותר על המשמעות. וכאן הקאץ': לא רק מי שמוותר על העבר מאבד את המשמעות. גם מי ש*בוחר* בעבר מאבד את המשמעות. כלומר אם העבר לא כפוי עליך אלא קיבלת אותו עליך מבחירה - הוא לא מסוגל להעניק לך את המשמעות שלו. כי הוא מותנה בך, הוא לא קודם לך.
זה כמו מוסר: אם אתה לא רק בוחר לעשות טוב אלא גם מחליט מהו טוב בכלל - המוסר הזה שלך לא מעניק לך משמעות. אתה מנסה למשוך את עצמך בציציות ראשך. אם יש לך מצפן אבל אתה קובע לאיזה כיוון הוא יצביע - מצפן כזה לא יוביל אותך לשום מקום.
את הדילמה הזו אפשר וכדאי לקחת שלב אחד הלאה.
מי קודם לנו? מי מקור המסורת, הדת הלאום והטבע? הקב"ה. הקב"ה הוא ה"קודם" המוחלט, זה שהיה לפנינו, לפני העולם. ההתנתקות של האנושות מהמסורת, מהמבנה שקודם לה, היא התנתקות ממנו.
אם נבין ככה תהיה לנו סיבה נוספת לאמץ את הקוטב של המסורת ולא את החירות.
אבל זה רק צד אחד של התמונה: הקב"ה ברא אנשים *כדי* שהם יבחרו, כדי שהם יהיו אוטונומיים. זה הדרייב שדוחף את האנושות לנסות לכונן את עצמה מתוך עצמה.
אבל זה לא עובד, כי שום דבר לא עובד כשמנתקים אותו מהקב"ה.
אז הנה הדילמה שלנו במילואה: לעמוד על בסיס מה שקודם לנו ולאבד את האוטונומיה האנושית, את סוף המעשה? או להתעקש על האוטונומיה הזו ולהתנתק, ח"ו, מהקב"ה, מהפשר שלנו?
(הערה מציאותית קטנה: כל עוד לא נדע לעשות איחוי, ולו חלקי, של שני הקטבים האלו, ימשיך המוסר להישלט על ידי הליברליות-דמוקרטיה כפי שהן כיום)
אני מאמין שבסופו של דבר יהיה אפשר לעשות את התנועה הפרדוקסלית הזו, של להיות שייך ולהיות חופשי בו בזמן. אבל זה לא יקרה בפתרונות אינסטנט (באופן יחסי) כמו לזהות באופן נחרץ ושטחי בין יהדות לבין חרות.
לעניות דעתי, לדילמה הזו אין לאף אחד תשובה מלאה כיום. בתפיסה הענווה הזו צריך לגשת לעבודה שתצמיח, יום אחד, פרי בשל של אדם אוטונומי שעומד אל מול העבר, המסורת, הטבע, הלאום ועוד כהנה וכהנה. עומד מול הקב"ה ובוחר בפשר שלו בלי להתנתק ממנו.
