לפעמים אדם קורא סיפור או שיר המתארים משהו שהוא מזהה גם בו. אלו דברים

י"ז חשון התשע"ח

נושאים באתר

לפעמים אדם קורא סיפור או שיר המתארים משהו שהוא מזהה גם בו. אלו דברים שהוא לא כל כך גאה בהם. חולשות, החלקות, חסרונות.

הוא קורא והדברים הם כמו כתב אישום: אתה יודע? גם אתה כזה. תודה שאתה כזה. הנה, הכותב העז לדבר על זה בקול, על מה שאתה קובר בינך לבין עצמך. הוא כנה - אתה מזוייף. הוא מודה - אתה מסתיר.
תרפה כבר: גם אתה כזה. אנחנו לא מאשימים אותך בזה, אבל לפחות תודה. זה כנה יותר וזה ישחרר אותך.

הדברים אינם שקר גס; לו הם היו שקר גס היה קל יותר להתמודד איתם. הם שקר עדין.

והרי שקר שבעדינות: לגלות את החולשה היא לא רק פעולה של אומץ וכנות. היא פעולה של חשיפה. כל חשיפה גם מגבירה. כל עיסוק במשהו מרחיב את מקומו. נכון, אני גם חלש. להתעסק בזה כל היום עושה אותי לעוד יותר חלש. ולא פחות חשוב: להתעסק בזה כל היום עושה את החולשה לנושא מרכזי, רציני, ראוי לדאגה, לשיחה, להתעסקות.

יותר מזה: מופנמות איננה הדחקה (וגם הדחקה היא לא בהכרח תמיד דבר נורא). מופנמות בונה קיר בין האדם - כל אדם - לבין רשות הרבים. לא כל דבר צריך לעשות ברחוב.
נכון, כולם עושים את זה, אבל בשביל זה יש בית. יש דברים שכולם עושים, אבל לבד, או עם דמויות קרובות. אשרי נשוי פשע כסוי חטאה.

נכון, לכולנו יש חולשות. אולי כבר די עם הסיסמה השחוקה הזו? הבנו, לכולנו יש חולשות. אבל אנחנו גם מתמודדים איתן, וזה העיקר.
אולי די למרוח את החולשות האלו בראש חוצות מתוך אידיאולוגיה של הבנה? מרוב שרצינו לצעוק שיש בנו חולשה, שכחנו שכולנו נבראנו בצלם וקללת אלוקים תלוי.
Loading