למה קשה לכתוב פרוזה אמונית? הנה כיוון אחד.
(אמ;לק: ספרות טובה צריכה להשאיר חלל שהקורא ימלא. אם היא לא משאירה חלל כזה היא מטיפנית. אם היא משאירה, הקורא ימלא אותו על פי הקונצנזוס התרבותי הנוכחי)
א. לסיימון אנד גורפינקל יש שיר חמוד בשם "I am a rock". בפשט המלים, הוא המנון בעד בדידות. בפועל ברור שהוא הוא אירוני: המלים מדברות בעד הבדידות, אבל מתחת לפני השטח הוא כולו כאוב מהבדידות הזו.
אבל מה היה קורה לו לא היתה אצלנו מוסכמה שבדידות מוחלטת היא רעה? שיר כזה לא היה נקרא כשיר אירוני: הוא היה מובן כפשוטו - זה אחלה להיות לבד.
במלים אחרות, היכולת שלנו להבין אירוניה נגזרת מהנחות היסוד שלנו: ברור לנו שבדידות היא רעה, לכן אנחנו קוראים את השיר אחרת.
ב. לפני כמה שבועות פרסמתי כאן סיפור על רועי, בחור בדרכו לדתל"שות. בעיני הסיפור לא הסכים אתו ואף ניסה להציב אלטרנטיבה. לדוגמה: הסיפור מתחיל בכך שספרי מינים נופלים מחיקו של אותו רועי. זהו ארמז ל׳אחר׳. די מבהיר את דעת הכותב על הדמות, לא?
עדיין, בתגובות הבהירו לי שנראה שהסיפור דווקא מסמפט את רועי.
אז חשבתי לעצמי: אולי הבעיה היא שהקישור בין רועי ל'אחר' היה אובר מתוחכם (בקטע רע) והקוראים פספסו אותו. אולי אני צריך לעשות קישור ברור יותר?
ג. במחשבה שניה הבנתי שגם זה לא יעזור: נניח שהקישור ל׳אחר׳ יהיה ברור, האם מתוך כך יהיה ברור לקורא שאני מעביר ביקורת על רועי? בתוך עולם ערכים מאמין, ׳אחר׳ הוא בבירור דמות שלילית (גם אם מורכבת). אבל בעולם התרבותי הרחב הוא לא בהכרח שלילי. הוא אולי דמות טראגית (ראו 'מעשה בארבעה'), אולי בכלל הוא גיבור. לכן אפילו קישור מפורש בין הדמות שלי ל׳אחר׳ לא יבהיר את מה שניסיתי לומר.
ד. טוב, תמיד קיימת אפשרות *להבהיר את דעתי* על אחר. לומר: 1. רועי דומה ל'אחר'. 2. 'אחר' הוא פויה. מה שיקרה אז הוא שהבהרתי את דעתי - אבל הפכתי למטיף. לא השארתי בסיפור חלל, משהו שלא נאמר, ואליו יכול הקורא להיכנס.
ה. על חשיבותו של החלל הזה בספרות אפשר להרחיב בזמן אחר. עם השנים למדתי לקבל ולהבין כמה ולמה הוא חשוב. אבל הנה הדילמה, מרוכזת: אם אני מבהיר את כוונתי על בוריה, אני מטיף, לא סופר. אם אני משאיר לקורא מקום להתגדר בו, הוא יפרשן את המקום הזה לפי נטיית ליבו. לכן, כאשר אני אומר משהו שמתאים לקונצנזוס, אני יכול לבחור לא לומר דבר עד הסוף והקורא ישלים אותו באופן אליו התכוונתי. לא כן כאשר אני רוצה לומר משהו נגד הקונצנזוס: אם אשאיר משהו לא מפורש, הקורא ישלים אותו ההפך, כפי הקונצנזוס.
ו. במלים אחרות: כשאתה מורד בקיים אתה כמעט מחויב להיות מפורש אם תרצה שיבינו שאתה מורד. וברגע שפירשת - זו כבר אינה ספרות.
וזו הסיבה למה קשה לכתוב ספרות מאמינה. לפחות כיום.
(וזה אולי מסביר למה במוזיקה יותר קל, ואכמ"ל)
Loading
