זה פוסט שרציתי לפרסם לפני הבחירות. לא היה לי כוח, וגם תהיתי שמא טעיתי, אבל בסופו של דבר הוא נשאר חצי מוצדק: למה לא זהות?
אין כוונתי לדון למה לא להצביע זהות - יש לי התנגדות עקרונית אותה כבר פירטתי. אלא: למה זה לא עבד? ולמה ההצבעה נשארה ברובה בציבור הדתי לאומי גם אם תמכו בזהות לא מעט דמויות (צבעוניות) מציבורים אחרים?
א. הביטו על הפיד סביבכם. כמה אנשים אתם פוגשים - מאה? מאתיים? אלף?
נניח שאלף. מספר עצום שרובינו לא באמת פוגשים על הפיד. נניח שיש לכם בפיד אלף אנשים וכולם צועקים כל היום שיצביעו זהות. כמה זה?
אלף איש זה שום דבר, פרומיל שבפרומיל. אורן חזן קיבל אלפיים ככה על פארש.
ב. וזה מה שלרובנו קשה לקלוט: אנחנו לעולם לעולם לא פוגשים מצביעים בכמות מסחרית. יש לנו את הפיד, ועד עשר אנשים בעבודה ועוד עשרים אנשים בקהילה. גם אם יש נתרוצץ חמישה חודשים בחוגי בית, כל ערב - לא נפגוש מספיק אנשים.
אז איך מפלגות כן מצליחות? כאן נכנסים הציבורים. רוב הציבור מצביע הצבעה "שבטית". סמוטריץ' לא צריך לפגוש את כל אלפי האנשים של הציבור הדתי לאומי. מספיק שייתפס מספיק כאנ"ש. זנדברג לא צריכה למתג את עצמה, מספיק שהיא אחוסלית ונבחרה למר"צ. נתניהו הוא מנהיג הליכודניקים נקודה.
ג. כמובן, זה לא מספיק, ובלי מנגנון לא תצליח (תשאלו את בנט). אבל גם מנגנון לבדו לא מספיק. לא יעזור רק לעבור ולשכנע אנשים אחד אחד. צריך ציבוריות. צריך שעל כל אדם שאתה פוגש בוחר בך, יש עוד ארבעה שישתכנעו מה"שבט" שלהם.
ד. במובן הזה לזהות (לפחות כיום) יש באג מובנה: לא רק שאין לה שבט - היא מתעבת שבטיות. כשפייגלין פרש מהליכוד הוא דיבר בתיעוב מבצבץ על ה"אספסוף" הליכודי. היה בזה גם מרכיב עדתי, אבל גם משהו עקרוני. הוא חדשן, שונא עדרים. נגד המון מכל סוג שהוא.
זה לא רק פייגלין: אם יש קו משותף לכל חברי הפייסבוק שלי שתמכו בזהות זו היתה הנונקונפורמיסטיות הבוטה שלהם. הם רואים בזה מעלה - ויש בזה מן המעלה - אבל יש בזה גם חיסרון. כי על כל בוחר ליכודניק יש עוד שלושה ארבעה כמוהו. על כל בוחר זהות יש אפס אחרים.
ה. אז נכון, יש תומכי זהות מכל הקשת הפוליטית, אבל הצד המשותף ביניהם הוא שהם לא מייצגים אף אחד חוץ מעצמם. הם בעד רעיון ונגד שבטים. כמה אירוני שהמסות שכן באו בסוף, באו רק משבט אחד - זה שמנסה לא להיות מגזרי. נכון, יש להם רעיונות ממש נהדרים (לשיטתם) ובחוגי הבית ובכנסים בפאבים אנשים איתם - אבל ברגע האמת, מאחורי הפרגוד, לשמונים אחוז מתוכם רועדת היד והם חוזרים למוכר ולידוע.
יום אחד המהפכה הליברטריאנית הזו אולי תתממש (להוותי) אבל זה לא יהיה היום הזה, וגם קשה לי להאמין שמי שיקצרו את המנדטים יהיו המשוגעים לדבר, אלא אלו שידעו לנתב את הרעיון למיינסטרים.
Loading
