למה אולי אחוז החסימה הוא מנגנון ראוי (הרהור שהפך ליותר מדי רלוונטי הערב).
א. מדי כמה זמן עולה השאלה איך ייתכן שהחרדים משיגים מה שהם רוצים.
נו, זה כי הם לשון המאזניים. אבל למה בעצם? למה החרדים ילכו עם הימין נגד השמאל או להפך, ו(כמעט אף פעם) השמאל לא ילך עם הימין נגד החרדים?
התשובה הפשוטה היא שהחרדים דורשים דרישות נישתיות. הם לשון מאזניים כי דת ומדינה הם נושאים שפחות חשובים לציבור הכללי מאשר ביטחון ואולי כלכלה. לכן מוותרים להם בנושאים אלו כדי להגיע להכרעה בנושאים מרכזיים יותר.
ב. וזה מציג מנגנון איזון מעניין לבעיה בסיסית שיש בדמוקרטיה: בעיית האיכות מול הכמות.
במלים אחרות - כשאנחנו תמיד סופרים קולות, אנחנו לא מתחשבים בשאלה אחרת: עד כמה זה חשוב לכל אדם. נניח שיש חמישים ואחד שמימון הישיבות היא סוגייה זניחה עבורם, ועוד שלושים ושניים עבורים היא קריטית. ההכרעה תהיה לכיוון החמישים כי דמוקרטיה. נראה לי שברור שיש כאן לפחות חוסר הוגנות מסויים.
הבעיה הזו נפתרת מעצמה בגלל שתמיד יש כמה וכמה סוגיות על השולחן. כיון שכל אחד מתעקש הכי הרבה על הנושאים הקרובים ללבו, גם המיעוטים יכולים לנצח בהצבעות על נושאים שמאד חשובים להם, אם הם פחות חשובים עבור השאר. זו המשמעות של בריתות פוליטיות בין רוב למיעוט.
ג. עכשיו נפנה לאחוז החסימה. הטיעון שלי הוא שאחוז חסימה גבוה מפיל יותר את מי ששאנן. מי שמרגיש מאד חזק ושבע יותר, מוכן יותר להסתכן. זו אינדיקציה לזה שדברים פחות חשובים לו. (אם הם היו חשובים כל כך, מעטים יותר מתוך המחנה היו מוכנים להסתכן באיבוד הקול שלהם). חשוב לציין שקול אבוד לא עובר כולו לצד שכנגד, אלא מתחלק בין הנותרים. כלומר מגדיל מעט את הצד שכנגד.
במלים אחרות, אחוז החסימה בוחן את רמת הצורך שלך דרך רמת המוכנות שלך לסיכון. אם אתה מסתכן יותר, סימן שאתה פחות לחוץ, סימן שלצד השני צורך דוחק יותר. ובזה אנחנו מכניסים ביטוי למישור של "כמה זה חשוב לך" לתוך המישור המספרי.
ד. וכמובן, כמו כל מנגנון איזון, הוא עלול לפעמים לגרום לחוסר איזון. (כן, אני מסתכל אליכם, בנט ושקד).
א. מדי כמה זמן עולה השאלה איך ייתכן שהחרדים משיגים מה שהם רוצים.
נו, זה כי הם לשון המאזניים. אבל למה בעצם? למה החרדים ילכו עם הימין נגד השמאל או להפך, ו(כמעט אף פעם) השמאל לא ילך עם הימין נגד החרדים?
התשובה הפשוטה היא שהחרדים דורשים דרישות נישתיות. הם לשון מאזניים כי דת ומדינה הם נושאים שפחות חשובים לציבור הכללי מאשר ביטחון ואולי כלכלה. לכן מוותרים להם בנושאים אלו כדי להגיע להכרעה בנושאים מרכזיים יותר.
ב. וזה מציג מנגנון איזון מעניין לבעיה בסיסית שיש בדמוקרטיה: בעיית האיכות מול הכמות.
במלים אחרות - כשאנחנו תמיד סופרים קולות, אנחנו לא מתחשבים בשאלה אחרת: עד כמה זה חשוב לכל אדם. נניח שיש חמישים ואחד שמימון הישיבות היא סוגייה זניחה עבורם, ועוד שלושים ושניים עבורים היא קריטית. ההכרעה תהיה לכיוון החמישים כי דמוקרטיה. נראה לי שברור שיש כאן לפחות חוסר הוגנות מסויים.
הבעיה הזו נפתרת מעצמה בגלל שתמיד יש כמה וכמה סוגיות על השולחן. כיון שכל אחד מתעקש הכי הרבה על הנושאים הקרובים ללבו, גם המיעוטים יכולים לנצח בהצבעות על נושאים שמאד חשובים להם, אם הם פחות חשובים עבור השאר. זו המשמעות של בריתות פוליטיות בין רוב למיעוט.
ג. עכשיו נפנה לאחוז החסימה. הטיעון שלי הוא שאחוז חסימה גבוה מפיל יותר את מי ששאנן. מי שמרגיש מאד חזק ושבע יותר, מוכן יותר להסתכן. זו אינדיקציה לזה שדברים פחות חשובים לו. (אם הם היו חשובים כל כך, מעטים יותר מתוך המחנה היו מוכנים להסתכן באיבוד הקול שלהם). חשוב לציין שקול אבוד לא עובר כולו לצד שכנגד, אלא מתחלק בין הנותרים. כלומר מגדיל מעט את הצד שכנגד.
במלים אחרות, אחוז החסימה בוחן את רמת הצורך שלך דרך רמת המוכנות שלך לסיכון. אם אתה מסתכן יותר, סימן שאתה פחות לחוץ, סימן שלצד השני צורך דוחק יותר. ובזה אנחנו מכניסים ביטוי למישור של "כמה זה חשוב לך" לתוך המישור המספרי.
ד. וכמובן, כמו כל מנגנון איזון, הוא עלול לפעמים לגרום לחוסר איזון. (כן, אני מסתכל אליכם, בנט ושקד).
