ללכת בלי רגליים

(אני שם כאן הרהורים על פרק כ"ד בחלק ראשון של מורה הנבוכים. לצערי אין כאן מהלך עם קצוות סגורים אלא כמה הרהורים. הסיבה היחידה שאני מפרסם את זה היא כי הבטחתי.
המתעניינים מוזמנים גם על הערות שוליים שאולי מעניינות יותר מגוף הדיון)

א. הרמב"ם מבאר שיש למילה 'הלך' ארבע משמעויות:
1. הליכה של גוף חי (המשמעות המקורית)
2. הליכה של גוף שאיננו חי
3. הליכה של דבר מופשט (וזו המשמעות שנכונה ביחס לקב"ה, כפי שיבואר)
4. דבקות בדרך מסוימת

לכאורה ההשתלשלות הזו היא תהליך קלאסי של הפשטה: במשמעות המקורית גוף חי הולך, עם רגליים וכל הוואג'ראס. בשלב הבא, אנחנו מחלצים מתוך 'הליכה עם רגליים' את עצם פעולת ההתקדמות וממילא המילה מקיפה גם תנועת גוף לא חי. ניקינו מהמילה את ההגשמה של איברי גוף ונשארנו רק עם עצם התנועה.

הצעד הזה פותח לנו דלת לצעד נוסף - ההתקדמות כבר לא מחייבת התקדמות של גוף במרחב אלא אפשר לדבר על התפשטות הפקודה. עד כאן קלאסי.

ב. אבל ההתקדמות הזו לא חלקה כפי שאפשר לחשוב ברגע הראשון, שכן המעבר מהליכת חי להליכת דומם מאבד מוטיב חשוב: הליכה מתוך רצון. חי נע מרצונו. דומם נע מתוך הכרח¹.

איך שמתי לב לזה? כי בשיתוף השלישי - שהוא היחיד המיוחס לקב"ה - הרצון חוזר להופיע:

"ועל דרך השאלה זו, כל לשון הליכה שנאמרה בה' יתעלה, כלומר: שהיא הושאלה… לסילוק ההשגחה אשר *דומה לכך בחי הפנייה מן הדבר*, אשר זה בחי נעשה על ידי ההליכה"
כלומר, כדי להסביר איך הליכה המיוחסת לקב"ה במובן של סילוק ההשגחה² חוזר הרמב"ם לאספקט שנעלם במעבר בין המשמעות הראשונה לשניה: חי מביע את חוסר רצונו על ידי הליכה מן הדבר, לכן סילוק ההשגחה האלוקית מתואר כהליכה³.

ג. אם כן, יש שתי משמעויות של 'הלך' ביחס לקב"ה: בראשונה מדובר על התפשטות הפקודה שלו, ובשנייה על סילוק השגחתו. הראשונה היא מקבילה לתנועת כל גוף, גם לא חי בכך ששתיהן לא רצוניות. השנייה מקבילה למשמעות המקורית, של תנועת החי, מצד זה ששתיהן תנועות רצונית.

ומיד מביא לנו הרמב"ם קשר בין שתי המשמעויות: וייחר אף ה' בם וילך (שנאמר על אהרן ומרים) כולל הן את סילוק ההשגחה והן את הפצת פקודת העונש. כלומר שתי המשמעויות שוכנות יחד, זו למעלה מזו⁴: התנועה הכמו רצונית, סילוק ההשגחה, ותוצאתה הדטרמיניסטית, הפצת הפקודה⁵.

ד. הרצון האלוקי כנושא צץ ועולה בפרקים הפותחים של מאמר ראשון (סוף פרק ב', פרק י"א) והוא אולי מפתח להבנת יחס הרמב"ם ביחס להגשמה. אבל כאן הרצון מיוחס לקב"ה רק בשלילה. בעצם לא מדובר כאן על רצון אלוקי, רק על אי רצון, על סילוק.

איפה כן מופיע רצון חיובי? בשיתוף האחרון. בהרבה פרקים המשמעות שמיוחסת לקב"ה נאמרת אחרונה. בפרק הזה מופיעה אחריה עוד משמעות, ביחס לאדם: הליכה בדרך טובה - כשכל הדוגמאות של הרמב"ם מדברות על דבקות בקב"ה.

כלומר הרצון החיובי מתגלה בפרק הזה דווקא בפנייתו של האדם מלמטה למעלה, אל הדבקות. זוהי הליכה מופשטת, ללא גוף, אבל היא משמרת את הרצון, ואולי הרצון הוא העיקר בה.