לכתחילה אריבער
(אזהרת ספויילרים ל׳לעבור את הקיר׳)
א. מיכל היא רווקה שיוצאת כבר עשר שנים. יש לה טעם מזעזע במוזיקה ונפש נואשת ופגועה. והיא בשום פנים ואופן לא רוצה להתחתן.
ב. כי לעבור את הקיר הוא לא סרט על מישהי שהחליטה להתחתן עד חנוכה ויהי מה. בדיוק להפך: הוא מדבר על מישהי שלא מוכנה בכלל להתחתן.
ג. זו הסיבה שבכל פעם שהיא פוגשת חתן פוטנציאלי, מישהו שמוכן לבוא לקראתה - היא נרתעת. היא אף פעם לא מצליחה להבין כשגברים מציעים לה נישואין, היא לא שומעת. אני משחק בך? תוהה יוס, את משחקת בי. אני מדבר ואת לא שומעת, נפגע האילם.
ד. ברמה הכמעט מודעת, היא מזמינה את האולם בתקווה שהארוס שביטל יתחרט והכל ישוב להיות שלם. אותו אולם, אותו תאריך. לכן היא כל כך נשברת כשהוא מתארס עם מישהי אחרת. אלא שאז מתברר לה שהוא היה רק תירוץ.
ה . בתקופה שיצאתי, אמרתי לאנשים סביבי: אל תפגשו, דלגו ישר לאירוסין. כשהתארסתי אמרתי: עיזבו, דלגו ישר לחתונה.
כך גם מיכל: היא מבינה שהיא לא מצליחה להיכנס למים לאט לאט. אז במקום זה היא מחליטה לקפוץ ישר פנימה.
(ו. מי שמבין את זה היטב הוא שימי, בעל האולם. כשאני לא רואה אותך אני מאמין שזה יכול לקרות, הוא אומר. במלים אחרות: כשאת באמת מנסה לדלג על התהליך, זה נראה אפשרי. כשאת מנסה במקום זה להאיץ אותו - זה לא יעבוד)
ז. מכל מקום, הדרך פשוטה מאד: היא קובעת לעצמה דד ליין. ככה לא תהיה לפחד הזדמנות לגאות עד שהוא יציף אותה ואת הארוס שלה וישבור את הקשר. אם מדלגים על פגישות ואירוסין ומגיעים ישר לחתונה - חומקים מהסכנה הזו ששמה הפחדים של מיכל.
ח. פחדים? ממה היא פוחדת? אנחנו לא יודעים. אל תגידי לי מה את לא רוצה, גוערת בה הרבנית בתחילת הסרט. ובאמת, אפילו פעם אחת היא לא אומרת מה היא לא רוצה. ממה היא פוחדת. גאוותנית, כדברי אחותה? נואשת, כפי שהיא מסיקה אחרי הפגישה עם האילם?
ט. כיון שהיא אף פעם לא אומרת, מכאן אלו כבר ניחושים שלי: היא פוחדת כי היא יודעת שנישואין אינם סוף אלא רק התחלה. אבא שלה נעדר מהסרט, הרי. נפטר? התגרש? נפרד? גם את זה אנחנו לא יודעים. והיא פוחדת שזה יקרה גם לה.
י. אתה לא באמת מתכוון, היא אומרת ליוס. אתה משחק, אני הרפתקה בשבילך. אני לא רוצה הצגה, היא אומרת לשימי. לא רוצה לעמוד מתחת לחופה ואז להתגרש. רוצה באמת.
מאחורי כל משפט עומד האב הנעדר. כולם מרגישים אותך ורק אני לא מרגישה אותך, היא אומרת לר׳ נחמן. או לבעל האבוד. או לאבא הנעדר. או - וזה הזמן להודות - לקב"ה.
מה זה אומר על החזרה בתשובה שלה?
י"א. ומי עונה לה מאחורי הקיר? כשיוצאים החוצה מהציון מגלים את יוס. הוא מתקרב אליה ("מתחזק" מה שנקרא) והיא הנס שלו? אולי הוא הניסיון שלה? לא ברורה לי הנקודה.
י"ב. כמו בסרט הקודם של בורשטיין, הכל כאן נאמר ולא נאמר. מאחורי כל משפט משמעות הפוכה. רק השתיקות מדברות בקול אחד - ואותן מפר צלצול הפלאפון של מיכל, צרמוניה בהתגלמותה.
כך גם הסרט כולו: מוקיוני, קרקסי, כמו גן החיות הנודד שלה (כמה זה נהדר, גן החיות הנודד של מיכל). הכל מתחפש: הצמות האתיופיות נפגשת עם ההודי. המטורללת זוכה בכל הקופה. מיכל מתחפשת לכלה, הרכב הליצני מתחפש לרכב חתונה. שימי מתחפש לחתן. ואולי הוא היחיד בסרט הזה שלא מתחפש?
י"ג. תנו לה מפרי ידיה. יהיה הפרי אשר יהיה.
(אזהרת ספויילרים ל׳לעבור את הקיר׳)
א. מיכל היא רווקה שיוצאת כבר עשר שנים. יש לה טעם מזעזע במוזיקה ונפש נואשת ופגועה. והיא בשום פנים ואופן לא רוצה להתחתן.
ב. כי לעבור את הקיר הוא לא סרט על מישהי שהחליטה להתחתן עד חנוכה ויהי מה. בדיוק להפך: הוא מדבר על מישהי שלא מוכנה בכלל להתחתן.
ג. זו הסיבה שבכל פעם שהיא פוגשת חתן פוטנציאלי, מישהו שמוכן לבוא לקראתה - היא נרתעת. היא אף פעם לא מצליחה להבין כשגברים מציעים לה נישואין, היא לא שומעת. אני משחק בך? תוהה יוס, את משחקת בי. אני מדבר ואת לא שומעת, נפגע האילם.
ד. ברמה הכמעט מודעת, היא מזמינה את האולם בתקווה שהארוס שביטל יתחרט והכל ישוב להיות שלם. אותו אולם, אותו תאריך. לכן היא כל כך נשברת כשהוא מתארס עם מישהי אחרת. אלא שאז מתברר לה שהוא היה רק תירוץ.
ה . בתקופה שיצאתי, אמרתי לאנשים סביבי: אל תפגשו, דלגו ישר לאירוסין. כשהתארסתי אמרתי: עיזבו, דלגו ישר לחתונה.
כך גם מיכל: היא מבינה שהיא לא מצליחה להיכנס למים לאט לאט. אז במקום זה היא מחליטה לקפוץ ישר פנימה.
(ו. מי שמבין את זה היטב הוא שימי, בעל האולם. כשאני לא רואה אותך אני מאמין שזה יכול לקרות, הוא אומר. במלים אחרות: כשאת באמת מנסה לדלג על התהליך, זה נראה אפשרי. כשאת מנסה במקום זה להאיץ אותו - זה לא יעבוד)
ז. מכל מקום, הדרך פשוטה מאד: היא קובעת לעצמה דד ליין. ככה לא תהיה לפחד הזדמנות לגאות עד שהוא יציף אותה ואת הארוס שלה וישבור את הקשר. אם מדלגים על פגישות ואירוסין ומגיעים ישר לחתונה - חומקים מהסכנה הזו ששמה הפחדים של מיכל.
ח. פחדים? ממה היא פוחדת? אנחנו לא יודעים. אל תגידי לי מה את לא רוצה, גוערת בה הרבנית בתחילת הסרט. ובאמת, אפילו פעם אחת היא לא אומרת מה היא לא רוצה. ממה היא פוחדת. גאוותנית, כדברי אחותה? נואשת, כפי שהיא מסיקה אחרי הפגישה עם האילם?
ט. כיון שהיא אף פעם לא אומרת, מכאן אלו כבר ניחושים שלי: היא פוחדת כי היא יודעת שנישואין אינם סוף אלא רק התחלה. אבא שלה נעדר מהסרט, הרי. נפטר? התגרש? נפרד? גם את זה אנחנו לא יודעים. והיא פוחדת שזה יקרה גם לה.
י. אתה לא באמת מתכוון, היא אומרת ליוס. אתה משחק, אני הרפתקה בשבילך. אני לא רוצה הצגה, היא אומרת לשימי. לא רוצה לעמוד מתחת לחופה ואז להתגרש. רוצה באמת.
מאחורי כל משפט עומד האב הנעדר. כולם מרגישים אותך ורק אני לא מרגישה אותך, היא אומרת לר׳ נחמן. או לבעל האבוד. או לאבא הנעדר. או - וזה הזמן להודות - לקב"ה.
מה זה אומר על החזרה בתשובה שלה?
י"א. ומי עונה לה מאחורי הקיר? כשיוצאים החוצה מהציון מגלים את יוס. הוא מתקרב אליה ("מתחזק" מה שנקרא) והיא הנס שלו? אולי הוא הניסיון שלה? לא ברורה לי הנקודה.
י"ב. כמו בסרט הקודם של בורשטיין, הכל כאן נאמר ולא נאמר. מאחורי כל משפט משמעות הפוכה. רק השתיקות מדברות בקול אחד - ואותן מפר צלצול הפלאפון של מיכל, צרמוניה בהתגלמותה.
כך גם הסרט כולו: מוקיוני, קרקסי, כמו גן החיות הנודד שלה (כמה זה נהדר, גן החיות הנודד של מיכל). הכל מתחפש: הצמות האתיופיות נפגשת עם ההודי. המטורללת זוכה בכל הקופה. מיכל מתחפשת לכלה, הרכב הליצני מתחפש לרכב חתונה. שימי מתחפש לחתן. ואולי הוא היחיד בסרט הזה שלא מתחפש?
י"ג. תנו לה מפרי ידיה. יהיה הפרי אשר יהיה.
