א. בתורת המוסר המאוחרת קיים מושג של לימוד מוסר ב'התפעלות'. מטרתו היתה לעורר את הנפש. שכן שימוש בשכל בלבד יניב עמדות שכליות מתוקנות בלי שתהיה להן השפעה ממשית. רק על ידי פניה אל הנפש אפשר לחנך אדם שישנה את מידותיו.
השיטה טענה שאל הנפש צריך לדבר בשפה שלה, לכן השתמשו בו באמצעים מעוררי דרמה: לימוד בחדר אפל חלקית, דיבור בקול רם ונוקב וכדומה. רק בדרך זו, כך אמרו, אפשר להניע את נפש האדם.
ב. הרב התנגד לשיטה הזו. הוא סבר שאמור להיות לה מקום מצומצם, אם בכלל. השימוש בהתפעלות מונע מהנפש להבנות בצורה יציבה שתחזיק לטווח ארוך. לענ"ד, את הגישה של ההתפעלות הוא תפס כשכלתנות שמנסה לנהל את הנפש במיקרומנג'מנט, בלי לתת לה חופש פעולה. למרות שהמוטו של השיטה הוא לדבר אל הנפש בשפה שלה, הרב טען שבעצם היא התעלמות ודריסה של הקומות הנפשיות.
ג. לקח לי זמן להבין שהטיעון הזה מזכיר לי אוריינטליזם. הביקורת על האוריינטליזם טענה שהמערב תופס את המזרח לא כפי שהמזרח באמת אלא כהשלכה של המערב עליו. המערבי השליך על המזרח נחשלות, פראיות והדוניזם מופקר.
מה שחשוב הוא שאוריינטליזם יכול לבוא דווקא מכביכול התחשבות. אני מבין שיש לך תרבות אחרת משלי לכן מדבר אליך בשפה אחרת. אבל חוסר ההבנה העמוק גורם שהשפה בה אני פונה היא לא התחשבות אלא בעצם התנשאות והשפלה - כמו מבוגר שפונה אל ילד בשפה מתיילדת מדי.
ד. כך גם הגישה של ההתפעלות: כן, גילינו שיש נפש. אז בואו נדבר אליה בשפה שלה, כלומר של דרמה שמאלצית. אין בנפש חכמה, סדר, מבנים או משך. יש אותם בשכל, וגם בשכל החושב על הנפש - אבל לא בנפש עצמה. היא מבינה רק שאגות קרב או תיאורים פלסטיים. ובכך, השכל פונה אל הנפש, אבל כמו שפונים לילידים פרימיטיביים: אלה, רק חרוזי זכוכית מעניינים אותם.
