להקים שכינה מעפר

ישנה תפיסה מהפכנית לפיה התורה, כמושג רוחני, רחבה לאין קץ, אך המימוש הקונקרטי שלה (לשם הנוחות נקרא לו בית המדרש, אבל זה לא בהכרח רק הוא) לא מכיל את כל מרחביה.

בשל המצב הזה, קמים אנשים בעלי רצונות גדולים, שמחפשים עושר. נניח, הם רוצים להיות אמנים. אולי הם מגלים יום אחד שיש להם גוף ויש בו תהומות. הם חשים נטיות לאוניברסליות, להומניזם. כיון שהם לא מצאו את כל אלו בית המדרש, הם בועטים והולכים.

מה שצריך לעשות כתרופה הוא למצוא דרך - עמוקה ונאמנה למקור - להכליל בתוך הקודש, בתוך בית המדרש, את התביעות האלו שהוא לא מצליח לכלול בתוכו בהווה. זה אמור להיות אפשרי, בסופו של תהליך, שהרי הקודש כולל את הכל. אבל בפועל, איך לעשות את זה בתוך תחום הקודש - לא ברור אם יש מי שיודע. עובדים על זה.

אחת התוצאות - הלא מוצדקות בעיני - של אופן החשיבה הזה היא הערצה סמויה או גלויה של אלו שבעטו ויצאו. יותר מזה, איזו אמונה שדווקא בידיהם נמצא הכוח לשינוי.
אפשר לראות את אופן המחשבה הזה בסנטימנט שיש אצל קוקניקים לחילוניים בדווקא (חבר שלי פעם העיר בלגלוג שהביני"ש החפיפניק במחלקה שלך ראוי לכל גינוי, אבל החילוני? הוא "כלל ישרואל"). ייתכן שאפשר לראות אותה גם בתפישות ש"בתי מדרש חילוניים" הם אלו שיובילו את השלב הרוחני הבא.

בעיני ישנה כאן דיכוטמיה מובלע: הנחה שאם לא יצאת החוצה - סימן שאתה לא חש מספיק עמוק את מה שחשו אלו שכן יצאו. או, אם נאמר את זה בצורה ברורה יותר: התביעות לעושר ולמרחב כל כך חריפות, שאם אתה חש אותם, אין לך ברירה אלא לצאת. נשארת? סימן שאתה לא חש אותם מספיק, או בכלל.

יש כמה שגיאות בגישה הזו, אבל אני רוצה להצביע על שתיים. האחת היא שלילת הבחירה של האדם. אם אדם חש כך וכך - אין לו ברירה אלא לבעוט.
השניה היא שאפילו אם נסכים, לא ברור איך הקודש יתרחב על ידי אותם אנשים שוויתרו עליו. הרי הם כבר שם. אין להם אינטרס לעבוד איתנו להרחיב את הקודש פה.

לכן אני סבור שנכון, אולי לפעמים הקרע גדול מדי, ולאדם לא נותרה הרבה ברירה אלא להישבר בפנים או לצאת החוצה. אבל ממש לא כל מקרה הוא כזה. הרבה פעמים אדם יכול לחוש ולהזדהות עם התביעות למרחב, ועדיין לבחור להישאר, לא לוותר על קדושה וטהרה.

לכן, אני תולה את תקוותי באלו שכן חשים ומרגישים את התביעות האלו, אבל חושקים שיניים ונשארים. אלו שכובשים את יצרם לא כאידיאל, אלא כהבנה שבינתיים, בפועל, אתה חייב לבחור צד מעשי.

מי שיוצא החוצה אולי מרוויח את היכולת למלא את התביעות עכשיו ובאופן מלא - אבל חוץ מלהפסיד את הקודש עצמו, הוא גם מוותר על התקווה שהקרע הזה יתאחה. אמנם, גם לאדם כזה יש תפקיד - אבל הוא דיעבדי, מרכז התיקון הוא באלו שבחרו להישאר בקודש.

ואפשר לבחור להישאר בפנים בלי לוותר על השאיפה. היא תתממש החוצה בצורה פחות רחבה, אולי, או תישאר אילמת, אבל בפנים עדיין תהיה צועקת ושורפת - תהום שמעמיקה אותך דווקא משום שאין לה את כל מרחב המחיה הראוי לה.

מי שבוחר להישאר בפנים, יפסיד מימוש מלא של תביעתו, אבל ירוויח את היכולת לשנות מבפנים. להרחיב את גבול הקודש ובזה גם לתקן את העולמות שצועקים בתוכו.

אז האדם הזה וויתר, אבל לא באמת. הוא דוחה סיפוקים. הוא מוותר כרגע על מימוש מלא של צד אחד, בתקווה להרוויח את איחוי הקרע. ליצור תרבות בה אנשים כבר לא יהיו חייבים לוותר או על העושר או על הקודש.

יהיו כאלו שיראו בזה מלחמה או מאבק, או אידאולוגיה בקטע הרע של המילה. בעיני, זו השתתפות באחת ההרפתקאות המלהיבות ביותר: להקים שכינה מעפר.