להכיר את הילדים שלך בבקיאות
א. אחת הבעיות בקריאה מרובה של ספרים היא שמתישהו הם מתחילים להיות דומים זה לזה. במקום להתייחס לספר כהוא עצמו, אתה מתחיל לראות אותו כוורסיה נוספת לז'אנר: הספר הזה הוא "גאווה ודעה קדומה" עם טוויסט של רשתות חברתיות. זה "מלכוד 22" ישראלי. וכו' וכו'. הספר מפסיק לעמוד כשלעצמו ומתחיל להיות כ"עוד ווריאציה על"
ב. תחילתו של סבב דף יומי חדש היא טריגר לדיון על לימוד בבקיאות. החסרונות ידועים (נשכח במהירות, למידה שטחית) וגם היתרונות כבר נידונו לעייפה (היקף, תחושת ביתיות).
אני רוצה להציע זווית נוספת שרלוונטית בעיקר ללימודי אמונה.
ג. כאשר אדם לומד אמונה בבקיאות, הוא עורך סקירה מלמעלה. הבעיה היא קודם בזה שהוא עלול לדמות בין שיטות ולפספס הבדלים דקים ביניהם. באמונה, עוד יותר מגמרא והלכה, הבדלים דקים הם בעצם אקוטיים.
אבל יש יותר מזה: נניח שאני כן מבחין בהבדלים הדקים. עדיין סקירה מלמעלה הופכת את התורות הנלמדות לאובייקטים שאתה מציץ עליהם במבט חפוז. עמדה נפשית כזו מעקרת את המעמד הכי חשוב בלימודי אמונה: האינטימיות, הקירבה הפנימית. לימודי אמונה צריך ללמוד בהתמכרות, בשקיעה, כאילו בית המדרש הזה הוא (כרגע) כל העולם. ללא עמדה כזו, לימודי אמונה נותרים חיצוניים ואינטלקטואליים. בניגוד ללימודי גמרא בהם הכמותיות וההבנה האינטלקטואלית דומיננטיות, בלימודי אמונה, ללא אינטימיות העיקר חסר מן הספר.
ד. כשהייתי בשיעור ג', הגיעו לישיבת תל אביב שלושים שיעור א' (כמות שהיתה אז גדולה באופן חריג). אחד הבחורים הציע שבזמן אלול נעשה "שיעור א' יומי": כל יום נכיר שיעור א' אחר.
כשאתה צריך לקלוט מסה של אנשים זרים ולהיות נחמד אליהם זה רעיון נהדר. אוי ואבוי למי שהקשר שלו לילדים שלו הוא ברמת השקעה רגשית של דף יומי.
א. אחת הבעיות בקריאה מרובה של ספרים היא שמתישהו הם מתחילים להיות דומים זה לזה. במקום להתייחס לספר כהוא עצמו, אתה מתחיל לראות אותו כוורסיה נוספת לז'אנר: הספר הזה הוא "גאווה ודעה קדומה" עם טוויסט של רשתות חברתיות. זה "מלכוד 22" ישראלי. וכו' וכו'. הספר מפסיק לעמוד כשלעצמו ומתחיל להיות כ"עוד ווריאציה על"
ב. תחילתו של סבב דף יומי חדש היא טריגר לדיון על לימוד בבקיאות. החסרונות ידועים (נשכח במהירות, למידה שטחית) וגם היתרונות כבר נידונו לעייפה (היקף, תחושת ביתיות).
אני רוצה להציע זווית נוספת שרלוונטית בעיקר ללימודי אמונה.
ג. כאשר אדם לומד אמונה בבקיאות, הוא עורך סקירה מלמעלה. הבעיה היא קודם בזה שהוא עלול לדמות בין שיטות ולפספס הבדלים דקים ביניהם. באמונה, עוד יותר מגמרא והלכה, הבדלים דקים הם בעצם אקוטיים.
אבל יש יותר מזה: נניח שאני כן מבחין בהבדלים הדקים. עדיין סקירה מלמעלה הופכת את התורות הנלמדות לאובייקטים שאתה מציץ עליהם במבט חפוז. עמדה נפשית כזו מעקרת את המעמד הכי חשוב בלימודי אמונה: האינטימיות, הקירבה הפנימית. לימודי אמונה צריך ללמוד בהתמכרות, בשקיעה, כאילו בית המדרש הזה הוא (כרגע) כל העולם. ללא עמדה כזו, לימודי אמונה נותרים חיצוניים ואינטלקטואליים. בניגוד ללימודי גמרא בהם הכמותיות וההבנה האינטלקטואלית דומיננטיות, בלימודי אמונה, ללא אינטימיות העיקר חסר מן הספר.
ד. כשהייתי בשיעור ג', הגיעו לישיבת תל אביב שלושים שיעור א' (כמות שהיתה אז גדולה באופן חריג). אחד הבחורים הציע שבזמן אלול נעשה "שיעור א' יומי": כל יום נכיר שיעור א' אחר.
כשאתה צריך לקלוט מסה של אנשים זרים ולהיות נחמד אליהם זה רעיון נהדר. אוי ואבוי למי שהקשר שלו לילדים שלו הוא ברמת השקעה רגשית של דף יומי.
