כשהייתי ילד שמעתי פעם שיש לאדם מכסה קצובה של מילים. ממה שהבנתי אז, מי שמסיים אותה נהיה אילם. אז אדם צריך לברור את המלים שלו, שלא לבזבז אותן סתם.
כאדם סופר וורבלי המימרה הזו הציקה לי שנים רבות. בזמן האחרון אני מתחיל להבין אותה בצורה דומה לאופן בו הבנתי בילדות, אבל עם טוויסט.
מלים יכולות להיות מלאות או ריקות. טעונות או חלולות. בעלות פנים או פלטה שטוחה. ככל שאני מרבה במלים, הבטריה הפנימית שלי הולכת ומתרוקנת. כשהיא מגיעה לאפס אחוז אני לא הופך לאילם. לפחות לא טכנית. אני יכול עדיין לדבר, אבל המלים הופכות לזומבים. הן מתנועעות, אבל אין בהן אנושיות.
שבוע שעבר היה (עבורי) מלא מלא במלל. אבל לא מעט ממנו היה טכני, גרגרי חול שהולכים וסותמים את הנחיריים והריאות. עכשיו היו יומיים הפוכים לגמרי. לא בהכרח כי היו מלאים בשקט. דווקא היו בהם דיבורים, אבל כאלו מכוונים. כאלו שלא רק שלא רוקנו את הסוללה אלא להיפך - מילאו אותה. שעות של לימוד תורה, שעות של זמירות עם הילדים, שיחות עם חברים ומשפחה.
הניגוד מעולם לא היה בולט יותר.
Loading
