א. האלקטורט של דתיים לאומיים שמצביעים למפלגות המגזר מסתובב סביב השמונה מנדטים, עם איחוד ובלי איחוד. ה12 מנדטים של הפעם הראשונה של בנט היו החריג, בגלל הליכוד ביתנו. אפשר סוף סוף לסגור את הוויכוח?
ב. החברבוקים שלי שהצביעו ליברמן כדי להכות בנתניהו - ברכותיי. כדי להלחם במושחת נוסח ביזנטי (לשיטתכם) נתתם את הכוח למושחת בסגנון סיציליאני (לכאורה, לכאורה)
ג. הרווח היחיד של נתניהו מהסיבוב הנוסף הוא העבודה-גשר. מביא לפרץ שר אוצר, לאורלי לוי רווחה, והרי לכם קואליציה. So long כלכלת ישראל.
ד. אלעד נחשון ציין פעם שהטיעון "אם נפיל את חמאס יבוא משהו גרוע יותר" שגוי כי אם נפיל את חמאס, לשלטון שיקום אחרי יהיה הבדל אחד משמעותי - הם ידעו שהפלנו את הקודם.
מאותה הסיבה בדיוק מדברים עכשיו על אחדות, למרות שהמצב הוא די העתק הדבק של הסבב הקודם: כי זה סבב שני.
ה. ואני עדיין לא משוכנע במאה אחוז שלא נתראה שוב בטבת.
ו. אין רוב בעד ביטול המהפכה החוקתית. אף פעם לא היה. כאשר כחלון היה לשון המאזניים הוא היה נגד, עכשיו ליברמן כופה קואליציה שאיננה כזו.
זה לא אומר שיש רוב בעד המהפכה החוקתית (שאלו את עצמכם האם בסיטואציה הנוכחית, משהוסר המסווה, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו היה עובר), אבל זה אומר שהרכבת תמשיך לדהור. האיזון הרעיל בין מי שיש לו מוסדות למי שיש לו רוב ימשיך לתפוח כמו מוגלה שעלולה להתפוצץ.
ז. שלושה קווי שבר משמעותיים כרגע בישראל: רק לא/כן ביבי, בטחוני, דת ומדינה. (כנראה בסדר הזה. וליברלים, סליחה. כלכלה עוד לא קו שבר משמעותי). העובדה שהחרדים מצטרפים לאט אל גוש הימין מפחיתה את היכולת שלהם להוות לשון המאזניים ומעמיקה את קו השבר הדתי. ממילא נוצרה הזדמנות: חפיפה בין קו-שבר-ביבי לקו-שבר-דתי, בחיתוך ימין בטחוני, אותה ניצל ליברמן לצמוח חזרה אל תשעת המנדטים.
אבל אליה וקוץ בה: במקום להפוך אותו ללשון מאזניים שיכולה ללכת לכל צד, היא הפכה אותו ללשון מאזניים שלא יכולה ללכת אל אף צד. (לא ימין כי חרדים, לא שמאל כי ערבים, לא אחדות כי נתניהו).
ח. אולי הסיפור הכי גדול הוא צמיחת החרדים שנאלצים לבחור צד, כבר לא יכולים להישאר לשון מאזניים. אולי הסיפור הכי גדול היא שהרגיעה יחסית שנתניהו יצר ומתחזק מעלה שסעים אחרים שנושכים אותו בחזרה.
ט. ברוכים הבאים לרכבת ההפתעות.
