על הטיעון מאגואיזם

"כל בני האדם הם אגואיסטים. כולם עושים למען עצמם. גם אדם שעושה מעשים טובים, עושה זאת עבור תחושת סיפוק/הערכה חברתית/מקום בגן עדן"

מכירים את הטיעון הזה? גם אתכם הוא מעצבן? ובכן, גם אותי. אבל ראוי לעבור עליו קצת יותר לאט.

הרי מה הוא אומר? "אין בעולם מניע שאיננו אגואיסטי" אלא מה, יש על הטיעון הזה קושיה: אנשים עושים מעשים טובים. תירוץ: כל רצון לטוב הוא תוצר של אגואיזם.

אז אין לאותם אנשים הוכחה שכל רצון לטוב הוא עיבוד של אגואיזם. כל מה שהם יכולים להציע הוא הסבר אפשרי למה הוא אגואיזם, וזה מבחינתם מספיק.

במלים אחרות, זוהי הנחת יסוד, לא מסקנה: כל דבר הוא אגואיזם אלא אם כן נוכיח שאין דרך להסביר אותו על ידי אגואיזם. אם יש לנו שתי אפשרויות הסבר: מוסר או אגואיזם, נבחר באפשרות השניה.

כלומר, מבחינת האנשים האלו, מוסר הוא כמו חייזר: אם נהיה משוכנעים במאה אחוז שתופעה נעשתה על ידי חייזר - או אז נודה שיש חייזרים. אבל כל עוד אפשר להסביר תופעה על ידי הסבר שאיננו חייזרים, ברור שנבחר בהסבר השני. נסביר רק לפי מה שכבר מוכר.
אז לא רק שהטיעון הזה הוא הנחת יסוד ולא משהו מוכח, הוא גם הנחת יסוד די מצערת: אני לא מאמין שיש טוב בעולם. עד שלא תוכיח לי באלף אחוז. מבחינתי אגואיזם הוא המוכר, רצון בטוב? חייזר.

והמשעשע (או מעציב) הוא שחלק מאותם אנשים שטוענים את הטענה הזו משדרים תחושה של גילוי אמריקה, התבגרות. "אתם נאיביים וחושבים שיש מוסר, אני התפכחתי וכעת אני יודע שזה אגואיזם".
אז זהו, שאתה לא יודע את זה, אתה מניח שאין טוב בעולם.

עכשיו, אני יודע מתוכי שרצון בטוב הוא הסבר הגיוני כי אני חש בתוכי ברצון לטוב. לא תמיד ולא רק, אבל הוא קיים. מה גורם לך לחשוב שזו אפשרות לא הגיונית? אולי אני מעדיף לא לדעת.