יראת שמים כתעודת ביטוח

א. לעתים אנחנו פוגשים אנשים יראי שמים, אלא שהשמים נתפסים אצלם כדבר כל כך עקום, עד שיראת השמים שלהם מובילה אותם למעשים הרסניים.

אולי במחשבה ראשנה, עולה מול עיני רוחינו הקריקטורה שכולנו מכירים: אדם שהתפיסה שלו את התורה רוקנה אותו מכל דרך ארץ. הוא חושב שיראת שמים היא להיות רע לבריות; שהיא מתירה כל פגיעה באחרים, מטהרת ואף מקדשת כל עוול.

ב. אבל אם נרחיב מעט את המבט, מה שיוצא לנו מזה בעצם הוא שיראת שמים איננה תעודת ביטוח. כי השאלה איזה שמים אתה ירא. מה מבחינתך הם 'שמים'.

לכן, יכול להיות אדם ירא שמים שעדיין יהיה פגום. לעתים פגום בבין אדם לחברו אבל לעתים פגום בבין אדם למקום. הוא מכוון לשם שמים אבל מעשיו מחריבים את התורה, האמונה והמצוות. כוונתו רצויה אבל מעשיו הרסניים.

ג. וזה מבלבל מאד, כי הוא צם ומתפלל והולך במגמה לעשות טוב. אז לא ייתכן שיעשה רע, נכון?

הבלבול הזה פועל לשני הכיוונים: מתנגדיו שסוברים שהוא גורם הרס, בטוחים גם שהוא לא ירא שמים. כי איך ייתכן שאדם ירא שמים יזרע הרס בתורה. תומכיו שמכירים אותו מנופפים ביראת השמים שלו כדי להוכיח שלא ייתכן שמעשיו הרסניים.

ד. לטעמי, אלו ואלו טועים. יראת שמים היא דבר נפלא. היא וודאי גם אינדיקציה ראשונית שהאדם עושה טוב. עדיין ייתכן אדם ירא שמים שמחריב עולמות. אין לי מושג מה יהיה דינו בשמים (וגם אין זה ענייני). ייתכן שיפתחו לו שערי גן עדן, כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות והוא כיוון ליבו לשמים. אבל גם עבורי אין לי אלא מה שעיני רואות הן רואות חורבן ועל פי זה אני אמור להתנהל.

ה. אישית, אני ברוב המקרים לא אומר דבר. בוודאי כשמדובר באדם גדול.
ראשית, מי אני שסמוך על השיפוט שלי לגבי מה בעייתי?
שנית - ומרכזי יותר - כמה שאני חושב שמעשיו הרסניים, בעיני הרבה יותר הרסנית היא הנורמה שכל אחד יכול להעביר ביקורת על כל אחד. כלומר, כמקובל היום, במקום לומר לו בארבע עיניים "ילמדנו רבינו", לצעוק עליו מול כולם באור השמש (או מעל דפי העיתון/הפייסבוק).

אבל גם כשאני לא פותח את הפה יש לזה כמה השלכות:
א. לטעון שמעשיו של מישהו מסוכנים, לא בהכרח שקול ל"אין לך יראת שמים". ממילא, לטעמי, טיעון לגיטימי.
ב. אני כשלעצמי לא אראה ביראת השמים של האדם הוכחה שגם מעשיו לגיטימיים, וממילא נפקא מינא ליחס שלי למעשים הללו.