יותר מדי ירוק מסביבי.
היו גשמי ברכה השנה. הצמחיה עלתה ופרחה עוד ועוד, חזקה ומלאת לֵיח יותר מתמיד. בדרך כלל אני נוהג להתלונן ש"קצר כאן מדי האביב". אבל עכשיו כששיחי החרדל מגיעים לגובה הראש, כשהשורשים של מה שעתידים להיות קוצים בקיץ הם בכל מקום, משורגים ועזים - אני פתאום מזהה משהו אחר, מעבר לרעננות הפריחה.
ומה שנוצץ בצמחים הוא כוח, הוא תאווה. ערגת חיים שתלטנית וחומסת. המים מפריחים את הצומח בתשוקה נוראית. זה כמעט מפחיד.
"אחד הריקים" כתב פעם סיפור על צמחיה שהתהליך האבולציוני הפך אותה לעוצמתית כל כך עד שהביסה ואיכלה תרבויות אנושיות. פתאום אני חש שלעצם הכוח הצמחי, עצם הטבע החי, יש רעבתנות שאינה יודעת שובעה.
לי זה חדש, אני חי במזרח התיכון. לעומתי, באירופה או בקו המשווה הרעננות המטריפה הזו היא הנורמלי והטבעי. אולי לא במקרה היער כמיתוס, מסמן לא רק חיות ופריחה אלא גם אימה ופחד.
היו גשמי ברכה השנה. הצמחיה עלתה ופרחה עוד ועוד, חזקה ומלאת לֵיח יותר מתמיד. בדרך כלל אני נוהג להתלונן ש"קצר כאן מדי האביב". אבל עכשיו כששיחי החרדל מגיעים לגובה הראש, כשהשורשים של מה שעתידים להיות קוצים בקיץ הם בכל מקום, משורגים ועזים - אני פתאום מזהה משהו אחר, מעבר לרעננות הפריחה.
ומה שנוצץ בצמחים הוא כוח, הוא תאווה. ערגת חיים שתלטנית וחומסת. המים מפריחים את הצומח בתשוקה נוראית. זה כמעט מפחיד.
"אחד הריקים" כתב פעם סיפור על צמחיה שהתהליך האבולציוני הפך אותה לעוצמתית כל כך עד שהביסה ואיכלה תרבויות אנושיות. פתאום אני חש שלעצם הכוח הצמחי, עצם הטבע החי, יש רעבתנות שאינה יודעת שובעה.
לי זה חדש, אני חי במזרח התיכון. לעומתי, באירופה או בקו המשווה הרעננות המטריפה הזו היא הנורמלי והטבעי. אולי לא במקרה היער כמיתוס, מסמן לא רק חיות ופריחה אלא גם אימה ופחד.
