(זורק מחשבה אקראית:
הרב מיכי הצביע פעם על כך שבפיזיקה יש שמות לתופעות רק אם הן מסדר ראשון או שני. נניח - מהירות היא קצב שינוי המקום. תאוצה היא קצב שינוי המהירות. בעקרון אפשר לדבר על קצב שינוי התאוצה - ואפשר גם ליצג את זה מתמטית - אבל אין לזה *שם* בפני עצמו[1].
בדומה לכך, אם ניקח כדוגמה את הספרות, אפשר לדבר על ז'אנרים ועל פארודיות על ז'אנרים. לעומת זאת, פארודיות על פארודיות קיימות אבל חלשות בהרבה. זה כאילו יש עיקר ויש טפל לעיקר, אבל אין טפל לטפל. יש את הדבר עצמו, יש מטא, אבל אין מטא למטא. כלומר וודאי שיש, אבל זה המקום בו הרפלקסיה הופכת להיות מצעד שמחדש לי משהו לצעד מעיק.
ונראה לי לומר כך: יש את הדבר ויש את היחס שלי לדבר. יש את התנועה ואת ההתבוננות שלי על התנועה. ההתבוננות מחדשת, מדייקת. ההתבוננות על ההתבוננות היא כבר הפשטה במובן החולני. לנסות להפוך את ההתבוננות לאובייקט התבוננות הוא צעד אפשרי אבל מכניס אותי ללופ חסר תוחלת.
אולי זה כמו שסבבה להתאהב במישהו, אבל להתאהב בעצם ההתאהבות הוא מתכון לצרות)
[1] עריכה: דוקא יש מונח כזה. ראו דיון עם אשר שטרן בתגובות.
הרב מיכי הצביע פעם על כך שבפיזיקה יש שמות לתופעות רק אם הן מסדר ראשון או שני. נניח - מהירות היא קצב שינוי המקום. תאוצה היא קצב שינוי המהירות. בעקרון אפשר לדבר על קצב שינוי התאוצה - ואפשר גם ליצג את זה מתמטית - אבל אין לזה *שם* בפני עצמו[1].
בדומה לכך, אם ניקח כדוגמה את הספרות, אפשר לדבר על ז'אנרים ועל פארודיות על ז'אנרים. לעומת זאת, פארודיות על פארודיות קיימות אבל חלשות בהרבה. זה כאילו יש עיקר ויש טפל לעיקר, אבל אין טפל לטפל. יש את הדבר עצמו, יש מטא, אבל אין מטא למטא. כלומר וודאי שיש, אבל זה המקום בו הרפלקסיה הופכת להיות מצעד שמחדש לי משהו לצעד מעיק.
ונראה לי לומר כך: יש את הדבר ויש את היחס שלי לדבר. יש את התנועה ואת ההתבוננות שלי על התנועה. ההתבוננות מחדשת, מדייקת. ההתבוננות על ההתבוננות היא כבר הפשטה במובן החולני. לנסות להפוך את ההתבוננות לאובייקט התבוננות הוא צעד אפשרי אבל מכניס אותי ללופ חסר תוחלת.
אולי זה כמו שסבבה להתאהב במישהו, אבל להתאהב בעצם ההתאהבות הוא מתכון לצרות)
[1] עריכה: דוקא יש מונח כזה. ראו דיון עם אשר שטרן בתגובות.
