ופעם עדו החליט למרוד בזה שכולם מדברים על מה שסביב ולא על הדברים

ופעם עדו החליט למרוד בזה שכולם מדברים על מה שסביב ולא על הדברים החשובים באמת. נניח כשהוא ראה בית עם גג אדום ויונים הוא דיבר על כמה הוא יפה ולא על השווי שלו באירו. לזמן מסוים היה אחלה לצאת אתו אם רצית לדבר על משמעות החיים, להשתפך על רגשות או סתם להיות מאד מאד רומנטי.
אבל די מהר הוא התחיל להיות בודד. הסתבר לחבר׳ה שמתיש לבלות ערב שלם ככה. גרוע יותר: הוא גילה שאי אפשר לתפוס משמעות בצווארון ולהכריח אותה להישאר אתך לנצח.
בעצם, נזף בעצמו ערב אחד, המחשבה כאילו אפשר לדבר *על* הדברים האמתיים היא גם מסכה. אפשר רק לדבר *את* הדברים. במקום לדבר כל ערב על אהבה עדיף להביא לה פרח.

הו, זו הייתה מחשבה טובה! עדו יצא מהדירה, קטף זר קטן מהדלי של יוסף בקצה הרחוב והלך לחפש אהבה. כולם נשמו לרווחה והפסיקו לסנן אותו: סוף סוף היה אפשר לשבת אתו כמו בנאדם ולדבר על משכנתא.
אבל לא על דברים אחרים; ספרים מהורהרים או ערבי שירה או חברותא טובה. עזוב אותך עומר, אי אפשר לדבר על החיים האלה, רק לדבר אותם.

יודע מה הבעיה שלך? פרש עומר שרטוט על השולחן, הבעיה שלך היא שאתה חנון שנתקע באמצע הסולם האבולוציוני.
הנה, תראה כאן, אתה מתחיל בשלב הראשון: פשוט חנון. אחר כך אתה מגלה שאתה למלם כזה ועולה לשלב ב׳ - חנון שמנסה להיות זורם ומגניב. בשפה המקצועית אנחנו קוראים לזה "חולצת-שרוולים-ארוכים קצרה מדי" כל הקוליות הזאת לא יושבת עליך טוב.
אוקיי, אמר עדו וניסה לעקוב אחרי הדמויות בשרטוט. ואז?
בשלב ג׳, הצביע עומר, אתה עובר עוד מוטציה והופך להיות היפסטר. זה חנון שניסה להיות מגניב והתבאס מזה ועכשיו הוא חנון בדווקא. הוא חושב שמגניבות היא שקר. ביפ, אחי, טעות. הבעיה היא לא המגניב, אלא הלנסות.
אתה מבין, נשען עומר אחורה בכורסה, מגניבים באמת לא מנסים להיות מגניבים או לא מגניבים. הם פשוט מגניבים וזהו. או לא מגניבים וזהו. הם לא *מתאמצים* כל כך.

אז מה אתה מציע לי לעשות? שאל עדו וניער בתסכול את השקית מששון הקולה. אז אני חנון. מה הלאה, מה ׳תה רוצה ממני בחייאת רבאכ?
לא יודע אחי, קירב אליו עומר את העין אי"ה, אבל אולי נתחיל בזה שתפסיק להסתובב עם שלייקעס.