השפה הפיוטית של הרב

א. למה בעצם השפה של הרב היא פיוטית? למה הוא לא היה יכול לכתוב בשפה פשוטה ומובנת במקום לדבר על רוממות עצמיותה של כנסת ישראל?

אפשר לומר שהשפה השירית היא פשוט דרך הכתיבה של בני דורו של הרב. השפה המתחדשת היתה יותר חגיגית, כולם כתבו אז בצורה הרבה יותר דרמטית.
אפשר לומר שזו תוצאה של תלמיד חכם קצת רגשן, ששפך את רגשי לבבו. זה דברי תורה קלאסיים, פשוט עטופים בקיטש.
אפשר לומר שהרב רצה לפנות אל בני דורו, והשפה השירית היתה מגניבה עבורם. כמו הערבסקות מסביב לכריכה של אורות ש(אולי) פעם היו שיא האסתטיקה.

לכל הסבר כזה יש נפקא מינא. המשותפת לכולם הוא שהשפה השירית היא במקרה הטוב סולם למשהו אחר. היא מה שקראה הגמרא בשבת "קישקושי ואברורי". כלומר הקישוטים על גג הבניין. נחמד, אבל לא קריטי.

ב. הרב כתב לא מעט על חשיבות הספרות ועל עניין השירה. אפשר להבין שגישה זו באה כחלק מתפיסת רוחב הדעת. להיות בעד שירה כמו להיות בעד להכיר פילוסופיה, נניח.
אבל אפשר להבין שהשפה הספרותית עקרונית הרבה יותר. הרב דוגל בשירה ובספרות לא ככלי אלא מתוך המקומות הכי עקרוניים של הקודש. השפה הספרותית איננה כלי חיצוני, אלא אחד מעמודי השיטה התורנית של הרב - או על כל פנים שזורה עמוק עמוק במוקדים המרכזיים שלה.

ג. בימים אלו עלתה לאתר של בית המדרש סדרת שיעורים על הסגנון הספרותי במשנת הרב. בסדרה זו נפרשים חלקים משמעותיים בתורת הרב מתוך נקודת המוצא והפרספקטיבה של השפה הספרותית והספרות בכלל. מוזמנים לאתר לשמוע את הסדרה, או לקרוא את השכתובים.