השאלות שקשה לשאול

נהוג לטעון ש"דתיים לא מספיק שואלים שאלות". אבל האמת היא ש*כולנו* לא שואלים שאלות. כלומר אנחנו כן שואלים על דברים שיש לנו לגיטימציה חברתית לערער עליהם. אנחנו לא שואלים על הדברים ש*באמת* אין לגיטימציה לגביהם.

לא זכור לי שראיתי סיפור שתוהה אולי הגיע הזמן לבטל את המהפכה הפמיניסטית, אולי לחזור לתקופת העבדות. לא שאין *אף אחד* שישאל את זה - העולם מספיק גדול כדי שיהיה בו הכל - אבל בדרך כלל אנשים מעדיפים שישאלו שאלות שמערערות על אחרים, לא עליהם.

בהרבה מקרים, שאלת שאלות היא כמו משחק בתוך מגרש משחקים. יש בו קירות, והמעיזים לפרוץ אותם זוכים למחיאות כפיים. הכל חלק מהמשחק: הקירות, הפורצים, המריעים. אבל כולם מקבלים כמובנים מאליהם את גבולות המגרש.

דווקא כדתי, כמי שגדל בקבוצת מיעוט המודעת מאד להיותה קבוצת מיעוט, לא מנקר בי הרצון לפרוץ קיר זה או אחר, כחלק מהמשחק. מה שמנקר בי היא תהיה האם יש מגרשים אחרים.

זו מהפכה קשה בהרבה, ולו משום שאין לה את זוהר המהפכנות. מי שנמצא שני צעדים לפני כולם הוא חלוץ. מי שבחר שביל אחר על כוכב לכת אחר הוא סתם חייזר.

#תגובות_שהפכו_לסטטוס