הרחבות על מכים שורשים (א)
הטור שלי על #מכים_שורשים לא היה ממצה. בכל זאת, אלף מאה מילה. כאן אני חופשי לעשות כרצוני אז אנסה להרחיב על המהלך ועל הטיעונים העיקריים, בניסיון לפתוח מעט את הקלישאות שלי. (יצא אלפיים חמש מאות מילה, אז אחלק לשניים)
1. האבחנה הראשונה היא בין מסורתיות לבין מסורתנות - וזה לא אותו דבר. ההבדל הזה הוא כמו ההבדל בין מי שקופץ להציל את אשתו כי היא אשתו לבין מי שאומר לעצמו "היא אשתי, היא קרובה אלי, הכי נכון להציל את הקרוב אלי". זה קצת מבלבל כי זה *נשמע* אותו דבר. שניהם מצילים את האישה שלהם כי היא, ובכן, האשה שלהם. אבל יש פה הבדל משמעותי: השני משתהה רגע, שואל את עצמו "האם זה נכון לעשות את זה" ואז עושה. הראשון לא משתהה.
לרגע של ההשתהות, שהוא בעיני משמעותי, אקרא רפלקסיה. יש פער ביני לבין ההחלטה. היא לא מיידית לי. כלומר (אם נשתמש במונח שהספר אוהב) היא לא טבעית עבור האדם. אין הכוונה שהיא נגד הטבע שלו - אבל היא גם לא טבע ראשון. האדם כביכול עוצר רגע, חושב, ואז מחליט שזה נכון.
אני מתעכב על ההשהיה הזו לאו דווקא כי יש הבדל במעשים שלהם (האדם הראשון לא בהכרח יתעכב יותר. הניתוח הזה הוא יותר עקרוני מאשר ממשי) אלא כי היא חושפת את ההבדל ברקע - שהוא הנושא האמתי. עבור האדם השני אין שאלה. עבור הראשון יש שאלה, ויש גם תשובה.
וזה ההבדל בין מסורתי למסורתני: לראשון אין שאלה. לשני יש שאלה עם תשובה לשאלה. הראשון שומר על המסורת שלו כי מעולם לא עולה על דעתו שלא לשמור עליה. עבור השני יש הווא אמינא - ולמסקנה, הוא מכריע כן לשמור עליה, כי היא המסורת.
הספר מעביר ביקורת על מי שמחפשים "יהדות אותנטית" בכך שהם לעולם לא יהיו באמת אותנטיים, שהרי אלה שהם מנסים לחקות לא ניסו להיות אותנטיים. באותה מידה, מסורתני איננו מסורתי, הוא מסורתי וואנאבי. מסורתי שומר על המסורת כי היא המסורת. מסורתני שומר על המסורת כי קרא את אדמונד ברק[1].
2. הספר בוחר לשרטט תרשים זרימה מקאנט אל הפוסט מודרניות. הוא מציע שהציר המרכזי היא החירות - ולכן מציב כחוליה באמצע את הרומנטיקנים. אבל אפשר (ואף מתבקש יותר, בעיני) לבחון את הדיון דרך המישור של האמת.
פרנסואה בן המאה השבע עשרה לא ממש היה מודע לאפשרויות אחרות מלבד הזהות שהוא מכיר. מה קורה ברגע שהוא כן מודע? לידיעה יש תכונה מפרקת. מעצם העובדה שאני יודע שאפשר לחשוב אחרת, משהו בביטחון שלי מתערער.
כמוצא מהערעור דיקארט ניסה למצוא את המחשבה המוחלטת, זו שאי אפשר לחשוב אחרת ממנה. הניסיון של קאנט (או של דיקארט) היה לבנות מוסר או תבונה שלא מבוססים על זהות, כיון שהם ניסו לברוח מהערעור. אפשר לשרטט את תולדות התבונה מאז בערך כך: א. ניסיון להגיע אל אמת בלתי תלויה. ב. הכשלון המוחלט של הניסיון הזה. ג. אחרי הצהריים שאחר כך.
בפריזמת האמת, העמדה המנוגדת לשמרנות של הספר איננה פוסטמודרניזם אלא מודרניזם. המודרניזם לא חשב שכל עמדה אנושית באה מתוך הקשר: הוא האמין שהוא מצא את *ה*שיטה, את הדרך שהיא מוחלטת. "מכים שורשים" נלחם לומר שני דברים:
א. כל עמדה אנושית באה מתוך הקשר.
ב. זה דבר מבורך ולא בעייתי.
הפוסט מודרניזם לא מסכים עם האמירה השניה. המודרניזם לא מסכים כבר עם הראשונה.
אישית, אני לחלוטין מזדהה עם הטענה של הספר לפיה לחפש אמת בלי זהות הוא כמו להצמיח עץ בלי שורשים. אבל אם אי אפשר להגיע לתשובה נטולת הקשר - אין מנוס, כך נראה, מהרלטיביזם. היחיד שיכול לאחוז הן בזהות והן בעמדה מוסרית בטוחה בעצמה הוא מי שאינו מודע לאפשרויות האחרות.
מכאן נובע שהרלטיביזם של הספר לא *צומח* מהשמרנות שמוצגת בו. הרלטיביזם, נאמר זאת כך, הופיע לפני השמרנות הזו. מה שהספר מנסה הוא לצמצמם את נזקי הרלטביזם. מותר לך לעשות הרבה דברים (טוענת השמרנות המתגוננת) אבל אל תקטע את הזהות. לכן, בהגדרה, הוא מצמצם נזקים ולא פותר אותם, כי הוא מודה בבסיס הרלטביסטי - שהוא בעצם האבחנה שכל העמדות צומחות מתוך זהות.
3. זה לא מוכרח להיות כך. הספר היה יכול לטעון: אמת תמיד באה מתוך זהות, והזהות שלי היא הכי נכונה. הוא היה יכול לומר שהספרות המערבית היא הגדולה ביותר, או שהמוסר היהודי הוא הכי צודק. הוא היה יכול לומר שעם ישראל הוא עם נבחר. אבל הוא לא עשה זאת.
כלומר עקרונית אפשר לומר "כל אמת מגיעה מתוך זהות - והזהות שלי הכי נכונה"[2]. הבחירה לא לומר כך מעידה לא על השיטה עצמה - שכן היה אפשר לומר אחרת. היא מעידה על הרקע התרבותי על גביו נאמרת השיטה. היא מעידה שאנשים לא מסוגלים לשמוע ברצינות טענה של "אני הצודק". וכיון שהוא לא מסוגל לומר כך, הוא טוען טענה עקיפה. הוא מגן על המסורת מכוחו של כלל אוניברסלי. מכאן ההשהיה: אני לא מאמין באמת שלי ישירות, כי כבר פורקתי מהאמונה הזו. אני בוחר להגן עליה בצורה עקיפה. לכן מופיעה ההשהיה. לכן התרופה שהוא מציע היא תרופה חלקית.
"אבל אני לא כופר באמת, רק אומר שהשאיפה אליה לעולם תהיה של אסימפטוטה"!
זה נכון, לכן אתה לא פוסט מודרניסט, רק רלטביסט. לא רלטביסט מוחלט, אמנם. אתה לא דבור שכל טענה אמיתית - ישנן טענות נכונות יותר מאחרות כיון שהן נשענות על כתפיהם של הדורות הקודמים - אבל אחרי שניפינו את אלו שאינן כאלו - אין לנו סרגל להכריע על פיו בין אלו שנותרו.
גם אדם מאמין סבור שיש פער בין תפיסתו לבין האמת המוחלטת - אבל אמונתו הכי קרובה אל האמת. אולי יש גם שיטות אחרות שיש בהן אמת, אבל "כשיעמוד המלך המשיח באמת... מיד הם כולם חוזרים, *ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום*". (הרמב"ם בעד זניחת מסורת אבות, ההדגשה שלי)
4. טוב, מה אתה רוצה. לפחות התקדמנו במשהו. החזרנו אנשים אל המסורת ובכך ניצחנו את הפירוק המוחלט. לא ניצחנו בכל קרב, אבל הצלנו את השורשים. הפירות יצמחו אחר כך.
וזו הנקודה הבאה שאני רוצה לטעון: לא הצלנו את השורשים. אלא רק את ה"שורשים", כלומר את השורשים כמונח מופשט.
כדי להדגים זאת נביט בדיון של הספר עם מסך הבערות של רולס. רולס טען שכדי להחליט החלטות צודקות עלינו לעשות אותן כאילו אנחנו בורים לגבי עצמנו. איננו יודעים אם אנחנו איש או אישה, גוי או יהודי, זקן או צעיר וכו'. כך נינצל מההטיות ונחליט החלטה אובייקטיבית. הספר טוען כנגד רולס שאותו יצור שאיננו איש או אישה וכו' כבר לא ממש אנושי. רוקנו אותנו ממה שנותן לאדם משמעות. אז מפלצת כזו תחליט עבורנו?
אני מאד אוהב את הטיעון הזה (תודה, הרב חיים) ודווקא לכן אני מפנה אותו נגד הספר. אותה מסורת עליה נלחם הספר - מה נותר בה ממה שגורם למסורתי ממשי לשמור על המסורת? היא לא מסורת יהודית או נוצרית או מוסלמית או הינדית. היא הפשטה של כל אלו. כלומר היא מסורת שרוקנה מכל מה שגורם לאדם מסורתי להחזיק במסורת שלו. הדבר מתחדד כשאנחנו שמים לב שבעצם, הכלל "כל שמרנות טובה" הוא כלל *אוניברסלי*, מוסר קטגורי קנטיאני שמנסה להיות כלל שאיננו תלוי-זהות.
ושוב, זו לא בעיה שההסבר שהספר יצר. היא היתה קיימת עוד לפניו. השבר והאובדן קרו כבר, והספר מנסה לפתור אותם (ולא ממש מצליח). במובן הזה, לא נכון לומר שהרב חיים נבון מסרב לעלות על הרכבת שהרב שג"ר, ב"תמימותו" עלה עליה. שניהם *כבר* על הרכבת.
____
[1] נכון, יש הבדל: האותנטי מתיימר להיות אותנטי והשמרן לא מתיימר להיות שמרן אלא מנסה להיות כזה. ערכו של האותנטי תלוי במוחלטות ההצלחה וערכו של השמרן לא. כל מה שאני רוצה הוא להדגים את ההבדל בין מסורתי ומסורתני.
[2] ואפשר גם לומר שכל אמת באה מתוך זהות - וכל הזהויות נכונות. הפוליתיאיזם, כך אומרים, היה כזה. הטענה שלי היא שהזהות *היהודית* איננה כזו.
הטור שלי על #מכים_שורשים לא היה ממצה. בכל זאת, אלף מאה מילה. כאן אני חופשי לעשות כרצוני אז אנסה להרחיב על המהלך ועל הטיעונים העיקריים, בניסיון לפתוח מעט את הקלישאות שלי. (יצא אלפיים חמש מאות מילה, אז אחלק לשניים)
1. האבחנה הראשונה היא בין מסורתיות לבין מסורתנות - וזה לא אותו דבר. ההבדל הזה הוא כמו ההבדל בין מי שקופץ להציל את אשתו כי היא אשתו לבין מי שאומר לעצמו "היא אשתי, היא קרובה אלי, הכי נכון להציל את הקרוב אלי". זה קצת מבלבל כי זה *נשמע* אותו דבר. שניהם מצילים את האישה שלהם כי היא, ובכן, האשה שלהם. אבל יש פה הבדל משמעותי: השני משתהה רגע, שואל את עצמו "האם זה נכון לעשות את זה" ואז עושה. הראשון לא משתהה.
לרגע של ההשתהות, שהוא בעיני משמעותי, אקרא רפלקסיה. יש פער ביני לבין ההחלטה. היא לא מיידית לי. כלומר (אם נשתמש במונח שהספר אוהב) היא לא טבעית עבור האדם. אין הכוונה שהיא נגד הטבע שלו - אבל היא גם לא טבע ראשון. האדם כביכול עוצר רגע, חושב, ואז מחליט שזה נכון.
אני מתעכב על ההשהיה הזו לאו דווקא כי יש הבדל במעשים שלהם (האדם הראשון לא בהכרח יתעכב יותר. הניתוח הזה הוא יותר עקרוני מאשר ממשי) אלא כי היא חושפת את ההבדל ברקע - שהוא הנושא האמתי. עבור האדם השני אין שאלה. עבור הראשון יש שאלה, ויש גם תשובה.
וזה ההבדל בין מסורתי למסורתני: לראשון אין שאלה. לשני יש שאלה עם תשובה לשאלה. הראשון שומר על המסורת שלו כי מעולם לא עולה על דעתו שלא לשמור עליה. עבור השני יש הווא אמינא - ולמסקנה, הוא מכריע כן לשמור עליה, כי היא המסורת.
הספר מעביר ביקורת על מי שמחפשים "יהדות אותנטית" בכך שהם לעולם לא יהיו באמת אותנטיים, שהרי אלה שהם מנסים לחקות לא ניסו להיות אותנטיים. באותה מידה, מסורתני איננו מסורתי, הוא מסורתי וואנאבי. מסורתי שומר על המסורת כי היא המסורת. מסורתני שומר על המסורת כי קרא את אדמונד ברק[1].
2. הספר בוחר לשרטט תרשים זרימה מקאנט אל הפוסט מודרניות. הוא מציע שהציר המרכזי היא החירות - ולכן מציב כחוליה באמצע את הרומנטיקנים. אבל אפשר (ואף מתבקש יותר, בעיני) לבחון את הדיון דרך המישור של האמת.
פרנסואה בן המאה השבע עשרה לא ממש היה מודע לאפשרויות אחרות מלבד הזהות שהוא מכיר. מה קורה ברגע שהוא כן מודע? לידיעה יש תכונה מפרקת. מעצם העובדה שאני יודע שאפשר לחשוב אחרת, משהו בביטחון שלי מתערער.
כמוצא מהערעור דיקארט ניסה למצוא את המחשבה המוחלטת, זו שאי אפשר לחשוב אחרת ממנה. הניסיון של קאנט (או של דיקארט) היה לבנות מוסר או תבונה שלא מבוססים על זהות, כיון שהם ניסו לברוח מהערעור. אפשר לשרטט את תולדות התבונה מאז בערך כך: א. ניסיון להגיע אל אמת בלתי תלויה. ב. הכשלון המוחלט של הניסיון הזה. ג. אחרי הצהריים שאחר כך.
בפריזמת האמת, העמדה המנוגדת לשמרנות של הספר איננה פוסטמודרניזם אלא מודרניזם. המודרניזם לא חשב שכל עמדה אנושית באה מתוך הקשר: הוא האמין שהוא מצא את *ה*שיטה, את הדרך שהיא מוחלטת. "מכים שורשים" נלחם לומר שני דברים:
א. כל עמדה אנושית באה מתוך הקשר.
ב. זה דבר מבורך ולא בעייתי.
הפוסט מודרניזם לא מסכים עם האמירה השניה. המודרניזם לא מסכים כבר עם הראשונה.
אישית, אני לחלוטין מזדהה עם הטענה של הספר לפיה לחפש אמת בלי זהות הוא כמו להצמיח עץ בלי שורשים. אבל אם אי אפשר להגיע לתשובה נטולת הקשר - אין מנוס, כך נראה, מהרלטיביזם. היחיד שיכול לאחוז הן בזהות והן בעמדה מוסרית בטוחה בעצמה הוא מי שאינו מודע לאפשרויות האחרות.
מכאן נובע שהרלטיביזם של הספר לא *צומח* מהשמרנות שמוצגת בו. הרלטיביזם, נאמר זאת כך, הופיע לפני השמרנות הזו. מה שהספר מנסה הוא לצמצמם את נזקי הרלטביזם. מותר לך לעשות הרבה דברים (טוענת השמרנות המתגוננת) אבל אל תקטע את הזהות. לכן, בהגדרה, הוא מצמצם נזקים ולא פותר אותם, כי הוא מודה בבסיס הרלטביסטי - שהוא בעצם האבחנה שכל העמדות צומחות מתוך זהות.
3. זה לא מוכרח להיות כך. הספר היה יכול לטעון: אמת תמיד באה מתוך זהות, והזהות שלי היא הכי נכונה. הוא היה יכול לומר שהספרות המערבית היא הגדולה ביותר, או שהמוסר היהודי הוא הכי צודק. הוא היה יכול לומר שעם ישראל הוא עם נבחר. אבל הוא לא עשה זאת.
כלומר עקרונית אפשר לומר "כל אמת מגיעה מתוך זהות - והזהות שלי הכי נכונה"[2]. הבחירה לא לומר כך מעידה לא על השיטה עצמה - שכן היה אפשר לומר אחרת. היא מעידה על הרקע התרבותי על גביו נאמרת השיטה. היא מעידה שאנשים לא מסוגלים לשמוע ברצינות טענה של "אני הצודק". וכיון שהוא לא מסוגל לומר כך, הוא טוען טענה עקיפה. הוא מגן על המסורת מכוחו של כלל אוניברסלי. מכאן ההשהיה: אני לא מאמין באמת שלי ישירות, כי כבר פורקתי מהאמונה הזו. אני בוחר להגן עליה בצורה עקיפה. לכן מופיעה ההשהיה. לכן התרופה שהוא מציע היא תרופה חלקית.
"אבל אני לא כופר באמת, רק אומר שהשאיפה אליה לעולם תהיה של אסימפטוטה"!
זה נכון, לכן אתה לא פוסט מודרניסט, רק רלטביסט. לא רלטביסט מוחלט, אמנם. אתה לא דבור שכל טענה אמיתית - ישנן טענות נכונות יותר מאחרות כיון שהן נשענות על כתפיהם של הדורות הקודמים - אבל אחרי שניפינו את אלו שאינן כאלו - אין לנו סרגל להכריע על פיו בין אלו שנותרו.
גם אדם מאמין סבור שיש פער בין תפיסתו לבין האמת המוחלטת - אבל אמונתו הכי קרובה אל האמת. אולי יש גם שיטות אחרות שיש בהן אמת, אבל "כשיעמוד המלך המשיח באמת... מיד הם כולם חוזרים, *ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום*". (הרמב"ם בעד זניחת מסורת אבות, ההדגשה שלי)
4. טוב, מה אתה רוצה. לפחות התקדמנו במשהו. החזרנו אנשים אל המסורת ובכך ניצחנו את הפירוק המוחלט. לא ניצחנו בכל קרב, אבל הצלנו את השורשים. הפירות יצמחו אחר כך.
וזו הנקודה הבאה שאני רוצה לטעון: לא הצלנו את השורשים. אלא רק את ה"שורשים", כלומר את השורשים כמונח מופשט.
כדי להדגים זאת נביט בדיון של הספר עם מסך הבערות של רולס. רולס טען שכדי להחליט החלטות צודקות עלינו לעשות אותן כאילו אנחנו בורים לגבי עצמנו. איננו יודעים אם אנחנו איש או אישה, גוי או יהודי, זקן או צעיר וכו'. כך נינצל מההטיות ונחליט החלטה אובייקטיבית. הספר טוען כנגד רולס שאותו יצור שאיננו איש או אישה וכו' כבר לא ממש אנושי. רוקנו אותנו ממה שנותן לאדם משמעות. אז מפלצת כזו תחליט עבורנו?
אני מאד אוהב את הטיעון הזה (תודה, הרב חיים) ודווקא לכן אני מפנה אותו נגד הספר. אותה מסורת עליה נלחם הספר - מה נותר בה ממה שגורם למסורתי ממשי לשמור על המסורת? היא לא מסורת יהודית או נוצרית או מוסלמית או הינדית. היא הפשטה של כל אלו. כלומר היא מסורת שרוקנה מכל מה שגורם לאדם מסורתי להחזיק במסורת שלו. הדבר מתחדד כשאנחנו שמים לב שבעצם, הכלל "כל שמרנות טובה" הוא כלל *אוניברסלי*, מוסר קטגורי קנטיאני שמנסה להיות כלל שאיננו תלוי-זהות.
ושוב, זו לא בעיה שההסבר שהספר יצר. היא היתה קיימת עוד לפניו. השבר והאובדן קרו כבר, והספר מנסה לפתור אותם (ולא ממש מצליח). במובן הזה, לא נכון לומר שהרב חיים נבון מסרב לעלות על הרכבת שהרב שג"ר, ב"תמימותו" עלה עליה. שניהם *כבר* על הרכבת.
____
[1] נכון, יש הבדל: האותנטי מתיימר להיות אותנטי והשמרן לא מתיימר להיות שמרן אלא מנסה להיות כזה. ערכו של האותנטי תלוי במוחלטות ההצלחה וערכו של השמרן לא. כל מה שאני רוצה הוא להדגים את ההבדל בין מסורתי ומסורתני.
[2] ואפשר גם לומר שכל אמת באה מתוך זהות - וכל הזהויות נכונות. הפוליתיאיזם, כך אומרים, היה כזה. הטענה שלי היא שהזהות *היהודית* איננה כזו.
