הרחבות על #מכים_שורשים - (ב)
5. על כל המהלך שלי עד עכשיו אפשר לענות שההסברים של הספר לא באו להחליף את המסורת, אלא לתת לה גב. ההסבר השכלי, המופשט, לא ישכנע את מי שהמסורתיות שלו הזדעזעה, אלא ייתן למי שהמסורת שלו עדיין קיימת, הרגשה של גב אינטלקטואלי. במלים אחרות, המסורתנות לא באה ליצור את המסורתיות יש מאין, אלא להיאבק במי שמפורר אותה.
ועל זה אענה בשני כיוונים. האחד לא הופיע בטור והשני כן - אבל גם הוא דורש הרחבה כיון שהיה טיעון לא הוגן.
הכיוון הראשון מתבונן על הסנטימנט של הספר. רוח הדברים בטיעונים של הספר היא רוח של "זו המציאות", "לא תצליחו אחרת", "האדם לא יכול לכונן משמעות בעצמו" ואפילו "אם תמשיכו ללכת בכיוון הזה, אירופה לא תצליח להתגונן מפני האיום האיסלאמיסטי". כלומר, בסוף כל טיעון חייב לעבור תחת השיקול המציאותי/הפרגמטי. אין מקום לניסיונות הירואיים, אין מקום לניסיונות פריצה של המציאות המוכרת - כל אלו נשפטים מראש לא רק כחסרי תועלת אלא גם כפסולים ומגונים מוסרית. (כי היבריס וזה).
בעיני, המרוויח העיקרי מגישה כזו הוא המדע המודרני שכוחו ופרסומו באים בגלל שהוא פשוט עובד. גישה שהופכת את שאלת "האם זה מצליח" לקנה המידה ששולט בשורה התחתונה, שעוברת כל הזמן בין המצוי לראוי - היא גישה ששמה במרכז (במודע או שלא) את התפישה המדעית. כי מה יותר עובד, מה יותר פרגמטי, מאשר המדע המודרני.
אלא שהגישה המדעית אולי מתנגדת לגישה מאד קיצונית של פוסטמודרניזם - אבל תומכת כמעט בכל גירסה מרוככת שלו. הרי עץ שנעקר לסביבה אחרת יכול לחיות, אם ניתן לו טיפול מתאים. ואם החומרים שזורמים בו עכשיו קצת שונים, אין בכך כלום. אז המולקולות אחרות. שוין. כנגד הגישה הקדמונית שראתה בדצח"מ חלוקה מהותית, רואה המדע בחלוקה הזו לא הרבה יותר מהפשטה נוחה. במקום חלוקה המדע רואה רצף.
ואם כך, בעצם - נשים בקרבי, מדוע לא? לא כל אישה מתאימה לכל תפקיד, נכון. אבל נשים יכולות למלא הרבה תפקידים "גבריים". אתה מלגלג על הספסל ליד הקיר? לא כל לוחם נכנס לסעג'ייה, ולצה"ל יש מספיק תפקידים אחרים, קרביים פחות ועדיין דורשים נשק. גם אם מחקר מסויים יוכיח שיש בעיות רפואיות בשירות נשים, אפשר לטפל בזה נקודתית. אין הבדל מהותי אלא רצף בין נשים לגברים, אין הבדל מהותי אלא רצף בין בין תפקיד לחימה לתפקיד מטה. אפשר לשדך בין הרצף כאן לרצף שם.
אגב, במובן הזה התקופה המודרנית היא זמן די גרוע לטעון בשם "הטבע". את הטבע אפשר לשנות, והמדע עושה זאת שוב ושוב בתחומים שנחשבו בעבר בלתי ניתנים לשינוי. כל עוד "טבע" הוא תיאור דספרקטיבי ולא נורמטיבי, אין הבדל בין לגדל עץ עם אינפוזיה לבין להזריק לאישה טסטוסטרון. או הפריה חוץ גופית, או עיצוב תפקידי אבא ואמא על פי הדרכה של פסיכולוגים. בטח ובטח שההיצמדות לטענת "זה לא טבעי" לא מאפשרת להגן על הרבה. בפרק האחרון מגן הספר על מניינים נפרדים בשם המסורת. לא כל כך ברור מה מגבה את הטענה. מחקרים על ההבדל הביולוגי בין נשים לגברים?
כן, אני מבין, הטיעון הוא מסורת. אבל כשהפריזמה המדעית חזקה, כשמנפנפים בהבדל הביולוגי, עבור הרבה מאד אנשים זה טיעון חלש מדי לכל דבר שאינו, לא יודע, שירותים נפרדים. הטיעון בשם המצוי (ביולוגיה) כדי לבטל את הרצוי (שוויון) לא יעבוד. את המצוי אפשר לשנות, אם הסיבה מספיק טובה בעיניך.
נכון, יענה הספר. אבל בעיני הסיבה השוויונית לא מספיק טובה. יותר מזה, יש לי סיבה הפוכה.
6. כאן אנחנו נכנסים ליישורת האחרונה, והיא הטיעון הלא הוגן שלי לפיו אפשר לתמצת את הספר ב"ככה זה". למה מסורת? ככה.
ראשית נבהיר למה זה טיעון לא הוגן: בעצם *כל* שרשרת הסברים נגמרת בסוף ב"ככה". לכל הסבר חייב להגיע סוף, טען וויטנגשטיין. בין אם הטיעון יהיה "התער של אוקאם", "אדם חייב להיות חופשי" או "בשר זה רצח" - הוא מסתמך בסוף על "ככה". למעשה, באופן אבסורדי, ה"ככה" לגביו אני מתלונן כאן הוא בדיוק מה שהיה חסר לי אצל המסורתני. אדם מציל את אישתו כי "ככה" עדיף על מי שמציל אותה בשם הסבר מפולפל. אז מה הבעיה ב"ככה" של הספר?
התשובה היא ש"ככה" הוא ההסבר הכי טוב - עד לרגע שהוא לא. אם משום מה הפסיק להרגיש לי ש"ככה" צודק- לחזור ולומר "ככה" לא יענה לי, רק יעצבן אותי.
בעיני, אנשים שהתפרקו פירוק פוסטמודרני כבר לא משתכנעים מה"ככה" של המסורת או הטבע. לבוא ולומר להם שוב ושוב "ככה" רק יעצבן אותם. הספר מגיע כל פעם לאיזה קיר (צלם אלוקים, חכמת הדורות, האדם לא הצליח לייצר לעצמו משמעות ולכן חייב הקשר רחב יותר) ומצפה מהקורא לקבל אותו.
ונבהיר - הקושי לקבל את ה"ככה" לא מופיע מהאוויר. יש סיבה להתנגד ל"ככה" הזהותי. הנה, הוא גרם גם לשעבוד העבדים ואפליית הנשים (שני דברים אליהם גם הספר מתנגד). למה אחרי שנפטרנו מהם, כן ניתן בזהות אמון? למה להקשיב ל"ככה" החדש?
בדומה לזה, הטיעון המאד הגיוני בעד גיוס נשים לצבא אומר ששירות בצבא מעניק למשרת יוקרה, כלומר כוח. התשובה שאומרת "שירות בצבא איננו זכות אלא צורך וחובה" פשוט מתעלמת מלב הטיעון: גם אם שירות בצבא נוצר בשל חובה, בסופו של דבר הוא מעניק זכויות. גם אם תסביר לי ש"ככה זה", לא העלמת את אי השיוויון שנוצר.
הספר אומר "אפשר לבחור בדרך מאוזנת". אבל מה מאוזן בה אם עדיין נשארים הגבלים וסייגים? למה לחתור לאיזון כזה בשביל "ככה" שאני לא רוחש לו אמון?
עכשיו, סייגתי כבר בגוף הטור שייתכן שזה תלוי אדם, או על פי סוגי נפשות. יש כאלו שנותר בהם אמון ב"ככה" הזהותי, ויש כאלו שלא. אני מדבר בשם אלו שלא. להם ה"ככה" כבר לא מספיק. אז מה לעשות איתם? לתייג אותם כמי שעולים בקלשונים לשנות את הטבע?
הדברים אליהם ניסיתי לרמוז בסוף הטור מאמינים (כדרכו של הרב קוק) שאם "ככה" אחד נותץ, עלינו להעמיק ולמצוא ככה עמוק הימנו. כשהבנו שאי אפשר להגיע לאמת אבסולוטית על ידי התנתקות מהזהות, צריך לפנות לדרך חדשה בה האוניברסלי מופיע מתוך הזהות. לא אוניברסלי רלטביסטי אלא מוחלט. לטענתי, אותם אנשים שלא מתפעלים כבר מהככה המסורתי, ייתכן וימצאו בככה הזה טעם מחודש.
לבסוף, שתי הערות:
א. להרחבת הדיון אני מפנה לשני פוסטים שלי. האחד מסביר את הרציונל של חלק מטיעוני הפוסטמודרניזם (פורסם מחדש הבוקר), והשני, תחת התיוג "על_המהות", הוא הקדמה לגבי המונח ממנו הספר מתחמק באופן עקבי - המהות.
ב. כאן, בבמה יותר פרטית, שבה אני גם יכול להאריך ו"לבזבז" כמה מלים שארצה על הסייגים, אני רוצה לפתוח קצת בפולמוס נגד עצם שיטתו של הרב חיים נבון (כפי שמשתקפת בספר ובכתיבתו הציבורית שקראתי)
אקדים ואומר שאני לא אוהב את ההשטחה שיש בפלטפורמה כמו פייסבוק, שקטן וגדול משמשים בו בערבוביה. אני רוצה לומר את דברי אלו דווקא כמו בית מדרש בו גם תלמיד יכול להקשות על הרב, בלי שתיווצר האשליה שהם שווים. אינני בערכו של תלמיד חכם כמו הרב נבון (אינני תלמיד חכם בכלל) ובכל זאת אקשה.
נראה שהרב חיים נבון פשוט לא מצליח (או לא מוכן) לקבל את מבנה ההרגשה או ההבנה של אנשים מסוג מסוים. נאמר, אני. ההתקפה החד משמעית שלו נגד הנסיך הקטן מלאה בדברי אמת שאני מזדהה אתם, אבל מוחקת לגמרי את הלגיטימציה של שאיפות נפש שהן בלתי אפשריות והן יודעות שהן בלתי אפשריות. של השתפכות הנפש החסידית שיודעת שאחרי הרצוא תדחוק אותה יד חזקה אל השוב - ואף על פי כן היא מתפרצת ועולות. את נטיית הרב קוק לדבר בעולמות של מחשבה למרות שאין נפקא מינא כי לא יהיה נכון לכפות אותן באופן קריקטורי על עולם המעשה, (ועדיין שהדים ממנה יישמעו בעולם).
בעימות בין הרב חיים נבון לרב אורי שרקי יש קטע, שלצערי לא מוצה. הרב חיים נבון עומד מול טענה, אומר "אם נקבל אותה, אין עולם", וממשיך הלאה כאילו בזה הסתיים הדיון. הרב שרקי מגיב ואומר - "טוב, אז שלא יהיה עולם".
אני לא אומר שכל היהדות אומרת כדברי רב שרקי, אבל נדמה שהרב חיים נבון לא מוכן בכלל לתת מקום למבנה נפש כזה. מבחינתו זו ילדותיות או ניהיליזם, הא ותו לא.
אני תמיד נזכר בגמרא בסוף פרק חזקת הבתים שמעלה הווא אמינא שמיום שחרב בית המקדש מן הראוי שלא נלד יותר ילדים. והיא לא מגיבה ב"אוי ואבוי, הרס וניהיליזם", אלא אומרת: לא נגזור שלא ללדת ילדים, כי זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.
ובכיוון אחר: מהר"ל הוא הדובר הגדול בשבח הסדר האנושי. זה שמסביר שאדם שמהלך יחידי בדרך ייפגע ממזיקים כי הוציא את עצמו מהסדר האנושי. בקיצור, אפשר ממש לקרוא אותו כמדבר בשבח הבורגנות אותה הרב חיים נבון כה מחבב. ועדיין, מיד אחרי האזהרה שלו שלא לצאת לדרך כדי לא להוציא את עצמך מהאנושיות, הוא אומר שכל לימוד תורה הוא יציאה לדרך. הוא אומר שמי שיוצא מהסדר נפגע - ולכן עם ישראל נפגע מהשטן מיד כשהוא קיבל תורה - כי זו היתה יציאה מהסדר. בקיצור, הוא חסיד גדול של הסדר והבורגנות אבל גם טוען שבלימוד תורה יש מימד מרכזי של חריגה, של פריצה. אז הוא לא אומר "התנתק משורשיך", זה נכון. גם אצלו תמיד צריך להישאר מחובר לשורש, כלומר לשמיים. אבל השמיים הם העולם הרוחני שאף פעם לא יושב טוב בעולם הגשמי. תמיד יש בהם את המימד של החריגה.
עקרונית זה לא סותר את הגישה שהרב חיים מציג. מעשית נראה שהרב חיים עיוור למימד הזה. הוא לא מזלזל רק במי שעוקר את שורשיו, אלא גם במי שפורש כנפיים.
יש ביהדות גם מן הפריצה, מהשלכת הנפש, ממחשבות שאינן נגזרות מיד על פי המידות של עולם המעשה. הגישה הזו היא המזינה את מי שאומר "אם יש מישהו בעולם שנפגע מהזהות, אני לא מוכן לקבל אותה". האם הוא צודק? ברור שלא. האם נטיית הלב הזו לגמרי מטופשת ואין מקום לתת לה מענה? לענ"ד, גם זו טעות.
5. על כל המהלך שלי עד עכשיו אפשר לענות שההסברים של הספר לא באו להחליף את המסורת, אלא לתת לה גב. ההסבר השכלי, המופשט, לא ישכנע את מי שהמסורתיות שלו הזדעזעה, אלא ייתן למי שהמסורת שלו עדיין קיימת, הרגשה של גב אינטלקטואלי. במלים אחרות, המסורתנות לא באה ליצור את המסורתיות יש מאין, אלא להיאבק במי שמפורר אותה.
ועל זה אענה בשני כיוונים. האחד לא הופיע בטור והשני כן - אבל גם הוא דורש הרחבה כיון שהיה טיעון לא הוגן.
הכיוון הראשון מתבונן על הסנטימנט של הספר. רוח הדברים בטיעונים של הספר היא רוח של "זו המציאות", "לא תצליחו אחרת", "האדם לא יכול לכונן משמעות בעצמו" ואפילו "אם תמשיכו ללכת בכיוון הזה, אירופה לא תצליח להתגונן מפני האיום האיסלאמיסטי". כלומר, בסוף כל טיעון חייב לעבור תחת השיקול המציאותי/הפרגמטי. אין מקום לניסיונות הירואיים, אין מקום לניסיונות פריצה של המציאות המוכרת - כל אלו נשפטים מראש לא רק כחסרי תועלת אלא גם כפסולים ומגונים מוסרית. (כי היבריס וזה).
בעיני, המרוויח העיקרי מגישה כזו הוא המדע המודרני שכוחו ופרסומו באים בגלל שהוא פשוט עובד. גישה שהופכת את שאלת "האם זה מצליח" לקנה המידה ששולט בשורה התחתונה, שעוברת כל הזמן בין המצוי לראוי - היא גישה ששמה במרכז (במודע או שלא) את התפישה המדעית. כי מה יותר עובד, מה יותר פרגמטי, מאשר המדע המודרני.
אלא שהגישה המדעית אולי מתנגדת לגישה מאד קיצונית של פוסטמודרניזם - אבל תומכת כמעט בכל גירסה מרוככת שלו. הרי עץ שנעקר לסביבה אחרת יכול לחיות, אם ניתן לו טיפול מתאים. ואם החומרים שזורמים בו עכשיו קצת שונים, אין בכך כלום. אז המולקולות אחרות. שוין. כנגד הגישה הקדמונית שראתה בדצח"מ חלוקה מהותית, רואה המדע בחלוקה הזו לא הרבה יותר מהפשטה נוחה. במקום חלוקה המדע רואה רצף.
ואם כך, בעצם - נשים בקרבי, מדוע לא? לא כל אישה מתאימה לכל תפקיד, נכון. אבל נשים יכולות למלא הרבה תפקידים "גבריים". אתה מלגלג על הספסל ליד הקיר? לא כל לוחם נכנס לסעג'ייה, ולצה"ל יש מספיק תפקידים אחרים, קרביים פחות ועדיין דורשים נשק. גם אם מחקר מסויים יוכיח שיש בעיות רפואיות בשירות נשים, אפשר לטפל בזה נקודתית. אין הבדל מהותי אלא רצף בין נשים לגברים, אין הבדל מהותי אלא רצף בין בין תפקיד לחימה לתפקיד מטה. אפשר לשדך בין הרצף כאן לרצף שם.
אגב, במובן הזה התקופה המודרנית היא זמן די גרוע לטעון בשם "הטבע". את הטבע אפשר לשנות, והמדע עושה זאת שוב ושוב בתחומים שנחשבו בעבר בלתי ניתנים לשינוי. כל עוד "טבע" הוא תיאור דספרקטיבי ולא נורמטיבי, אין הבדל בין לגדל עץ עם אינפוזיה לבין להזריק לאישה טסטוסטרון. או הפריה חוץ גופית, או עיצוב תפקידי אבא ואמא על פי הדרכה של פסיכולוגים. בטח ובטח שההיצמדות לטענת "זה לא טבעי" לא מאפשרת להגן על הרבה. בפרק האחרון מגן הספר על מניינים נפרדים בשם המסורת. לא כל כך ברור מה מגבה את הטענה. מחקרים על ההבדל הביולוגי בין נשים לגברים?
כן, אני מבין, הטיעון הוא מסורת. אבל כשהפריזמה המדעית חזקה, כשמנפנפים בהבדל הביולוגי, עבור הרבה מאד אנשים זה טיעון חלש מדי לכל דבר שאינו, לא יודע, שירותים נפרדים. הטיעון בשם המצוי (ביולוגיה) כדי לבטל את הרצוי (שוויון) לא יעבוד. את המצוי אפשר לשנות, אם הסיבה מספיק טובה בעיניך.
נכון, יענה הספר. אבל בעיני הסיבה השוויונית לא מספיק טובה. יותר מזה, יש לי סיבה הפוכה.
6. כאן אנחנו נכנסים ליישורת האחרונה, והיא הטיעון הלא הוגן שלי לפיו אפשר לתמצת את הספר ב"ככה זה". למה מסורת? ככה.
ראשית נבהיר למה זה טיעון לא הוגן: בעצם *כל* שרשרת הסברים נגמרת בסוף ב"ככה". לכל הסבר חייב להגיע סוף, טען וויטנגשטיין. בין אם הטיעון יהיה "התער של אוקאם", "אדם חייב להיות חופשי" או "בשר זה רצח" - הוא מסתמך בסוף על "ככה". למעשה, באופן אבסורדי, ה"ככה" לגביו אני מתלונן כאן הוא בדיוק מה שהיה חסר לי אצל המסורתני. אדם מציל את אישתו כי "ככה" עדיף על מי שמציל אותה בשם הסבר מפולפל. אז מה הבעיה ב"ככה" של הספר?
התשובה היא ש"ככה" הוא ההסבר הכי טוב - עד לרגע שהוא לא. אם משום מה הפסיק להרגיש לי ש"ככה" צודק- לחזור ולומר "ככה" לא יענה לי, רק יעצבן אותי.
בעיני, אנשים שהתפרקו פירוק פוסטמודרני כבר לא משתכנעים מה"ככה" של המסורת או הטבע. לבוא ולומר להם שוב ושוב "ככה" רק יעצבן אותם. הספר מגיע כל פעם לאיזה קיר (צלם אלוקים, חכמת הדורות, האדם לא הצליח לייצר לעצמו משמעות ולכן חייב הקשר רחב יותר) ומצפה מהקורא לקבל אותו.
ונבהיר - הקושי לקבל את ה"ככה" לא מופיע מהאוויר. יש סיבה להתנגד ל"ככה" הזהותי. הנה, הוא גרם גם לשעבוד העבדים ואפליית הנשים (שני דברים אליהם גם הספר מתנגד). למה אחרי שנפטרנו מהם, כן ניתן בזהות אמון? למה להקשיב ל"ככה" החדש?
בדומה לזה, הטיעון המאד הגיוני בעד גיוס נשים לצבא אומר ששירות בצבא מעניק למשרת יוקרה, כלומר כוח. התשובה שאומרת "שירות בצבא איננו זכות אלא צורך וחובה" פשוט מתעלמת מלב הטיעון: גם אם שירות בצבא נוצר בשל חובה, בסופו של דבר הוא מעניק זכויות. גם אם תסביר לי ש"ככה זה", לא העלמת את אי השיוויון שנוצר.
הספר אומר "אפשר לבחור בדרך מאוזנת". אבל מה מאוזן בה אם עדיין נשארים הגבלים וסייגים? למה לחתור לאיזון כזה בשביל "ככה" שאני לא רוחש לו אמון?
עכשיו, סייגתי כבר בגוף הטור שייתכן שזה תלוי אדם, או על פי סוגי נפשות. יש כאלו שנותר בהם אמון ב"ככה" הזהותי, ויש כאלו שלא. אני מדבר בשם אלו שלא. להם ה"ככה" כבר לא מספיק. אז מה לעשות איתם? לתייג אותם כמי שעולים בקלשונים לשנות את הטבע?
הדברים אליהם ניסיתי לרמוז בסוף הטור מאמינים (כדרכו של הרב קוק) שאם "ככה" אחד נותץ, עלינו להעמיק ולמצוא ככה עמוק הימנו. כשהבנו שאי אפשר להגיע לאמת אבסולוטית על ידי התנתקות מהזהות, צריך לפנות לדרך חדשה בה האוניברסלי מופיע מתוך הזהות. לא אוניברסלי רלטביסטי אלא מוחלט. לטענתי, אותם אנשים שלא מתפעלים כבר מהככה המסורתי, ייתכן וימצאו בככה הזה טעם מחודש.
לבסוף, שתי הערות:
א. להרחבת הדיון אני מפנה לשני פוסטים שלי. האחד מסביר את הרציונל של חלק מטיעוני הפוסטמודרניזם (פורסם מחדש הבוקר), והשני, תחת התיוג "על_המהות", הוא הקדמה לגבי המונח ממנו הספר מתחמק באופן עקבי - המהות.
ב. כאן, בבמה יותר פרטית, שבה אני גם יכול להאריך ו"לבזבז" כמה מלים שארצה על הסייגים, אני רוצה לפתוח קצת בפולמוס נגד עצם שיטתו של הרב חיים נבון (כפי שמשתקפת בספר ובכתיבתו הציבורית שקראתי)
אקדים ואומר שאני לא אוהב את ההשטחה שיש בפלטפורמה כמו פייסבוק, שקטן וגדול משמשים בו בערבוביה. אני רוצה לומר את דברי אלו דווקא כמו בית מדרש בו גם תלמיד יכול להקשות על הרב, בלי שתיווצר האשליה שהם שווים. אינני בערכו של תלמיד חכם כמו הרב נבון (אינני תלמיד חכם בכלל) ובכל זאת אקשה.
נראה שהרב חיים נבון פשוט לא מצליח (או לא מוכן) לקבל את מבנה ההרגשה או ההבנה של אנשים מסוג מסוים. נאמר, אני. ההתקפה החד משמעית שלו נגד הנסיך הקטן מלאה בדברי אמת שאני מזדהה אתם, אבל מוחקת לגמרי את הלגיטימציה של שאיפות נפש שהן בלתי אפשריות והן יודעות שהן בלתי אפשריות. של השתפכות הנפש החסידית שיודעת שאחרי הרצוא תדחוק אותה יד חזקה אל השוב - ואף על פי כן היא מתפרצת ועולות. את נטיית הרב קוק לדבר בעולמות של מחשבה למרות שאין נפקא מינא כי לא יהיה נכון לכפות אותן באופן קריקטורי על עולם המעשה, (ועדיין שהדים ממנה יישמעו בעולם).
בעימות בין הרב חיים נבון לרב אורי שרקי יש קטע, שלצערי לא מוצה. הרב חיים נבון עומד מול טענה, אומר "אם נקבל אותה, אין עולם", וממשיך הלאה כאילו בזה הסתיים הדיון. הרב שרקי מגיב ואומר - "טוב, אז שלא יהיה עולם".
אני לא אומר שכל היהדות אומרת כדברי רב שרקי, אבל נדמה שהרב חיים נבון לא מוכן בכלל לתת מקום למבנה נפש כזה. מבחינתו זו ילדותיות או ניהיליזם, הא ותו לא.
אני תמיד נזכר בגמרא בסוף פרק חזקת הבתים שמעלה הווא אמינא שמיום שחרב בית המקדש מן הראוי שלא נלד יותר ילדים. והיא לא מגיבה ב"אוי ואבוי, הרס וניהיליזם", אלא אומרת: לא נגזור שלא ללדת ילדים, כי זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.
ובכיוון אחר: מהר"ל הוא הדובר הגדול בשבח הסדר האנושי. זה שמסביר שאדם שמהלך יחידי בדרך ייפגע ממזיקים כי הוציא את עצמו מהסדר האנושי. בקיצור, אפשר ממש לקרוא אותו כמדבר בשבח הבורגנות אותה הרב חיים נבון כה מחבב. ועדיין, מיד אחרי האזהרה שלו שלא לצאת לדרך כדי לא להוציא את עצמך מהאנושיות, הוא אומר שכל לימוד תורה הוא יציאה לדרך. הוא אומר שמי שיוצא מהסדר נפגע - ולכן עם ישראל נפגע מהשטן מיד כשהוא קיבל תורה - כי זו היתה יציאה מהסדר. בקיצור, הוא חסיד גדול של הסדר והבורגנות אבל גם טוען שבלימוד תורה יש מימד מרכזי של חריגה, של פריצה. אז הוא לא אומר "התנתק משורשיך", זה נכון. גם אצלו תמיד צריך להישאר מחובר לשורש, כלומר לשמיים. אבל השמיים הם העולם הרוחני שאף פעם לא יושב טוב בעולם הגשמי. תמיד יש בהם את המימד של החריגה.
עקרונית זה לא סותר את הגישה שהרב חיים מציג. מעשית נראה שהרב חיים עיוור למימד הזה. הוא לא מזלזל רק במי שעוקר את שורשיו, אלא גם במי שפורש כנפיים.
יש ביהדות גם מן הפריצה, מהשלכת הנפש, ממחשבות שאינן נגזרות מיד על פי המידות של עולם המעשה. הגישה הזו היא המזינה את מי שאומר "אם יש מישהו בעולם שנפגע מהזהות, אני לא מוכן לקבל אותה". האם הוא צודק? ברור שלא. האם נטיית הלב הזו לגמרי מטופשת ואין מקום לתת לה מענה? לענ"ד, גם זו טעות.
