(הרהורים על כתיבה)
א. כשבונים בית, משקוף הדלת הוא נקודת מפגש בין הקירות העשויים לבנים לבין מסגרת העץ אליה מתחברת הדלת. בניגוד לנקודות תפר אחרות, אין דרך פשוטה לגרום להם להתמזג, שקו הגבול יהיה מדויק ויפה. אחת הדרכים המקובלות להתמודד היא להסתיר את קו השבר: אל משקוף העץ מחברים לייסטים, פסי עץ דקים, שמכסים את נקודת המפגש בין העץ לבין האבן.
ב. לפני כחודש יהודה כתב בדף המעולה שלו, @לכתוב, על טכניקות קישור בין משפטים או פסקאות.
טקסט הוא תפזורת של מידע. הדרך לעזור לקורא להבין את רצף הדברים היא ליצור קישורים ברורים ביניהם. לדוגמה, אם יש שתי פסקאות קשורות, אפשר לקשר ביניהן על ידי שימוש באותן המלים. אם אדבר כאן על משקופים, יהיה לכם קל יותר להבין על מה אני מדבר, ואיפה אתם נמצאים ביחס לשאר הטקסט. זה יקרה כי כבר בפסקה הפותחת הבהרתי מה מייצג כאן משקוף.
הטכניקות האלו ודומותיהן עוזרות לקורא להשאר בריכוז. להרגיש שכל מה שהוא קרא קשור אחד לשני, להבין את המבנה של הטיעון או של העלילה.
אבל יש כמה סוגים של חיבורים.
ג. בסוג הראשון, החיבור קיים עוד לפני הכותב, ותפקיד הכותב הוא לחדד את החיבור לקורא. כמו ארכיאולוג שחושף מבנה: החיבורים בין הקירות כבר קיימים. תפקידו להסיר את העפר כך שתשים לב שמה שהיה נראה לך עד עכשיו כמצבור אבנים הוא בעצם קיר אבן ישר.
ד. בסוג השני, אם הכותב מיומן הוא יכול ליצור מצג שווא שיש קשר גם כשאין קשר. לדוגמא לדבר על אבטיח ואז לעבור לדבר על דלת ירוקה. המכנה המשותף ,'ירוק' יגרום לקורא להרגיש שיש קשר כשאין.
במקום מיד לחשוד בו, צריך להיזהר בכבודו של הסוג הזה. לפעמים נחשוב שאין קשר כשבעצם הכותב חושף לנו קשר שלא חשבנו עליו. חישבו על מצלמה שמטפסת לגובהו של רב קומות ומציצה בכל פעם לחלון אחר. ייתכן שהמראות בכל חלון שונים, אבל האם באמת זה רק מצג שווא של קשר? האם העובדה שהם חולקים אותו מרחב פיזי היא חסרת משמעות? היוצר מלמד אותנו להבחין בקשר חדש. כלומר בחלק מהמקרים מה שנראה לנו כקישור מהסוג השני הוא בעצם קישור מהסוג הראשון.
וגם אם נאמר שבאמת אין קשר, האם אין בהסתרת התפר משהו, נעים ואסתטי? האם הלייסטים של המשקוף הם זיוף, או משהו שמאפשר לחיות בשלווה בלי שתינעץ לנו בעין התהום בין הקיר והדלת?
ד. הסוג השלישי, אולי המסקרן ביותר, לא משקר שיש קשר וגם לא חושף אותו. הוא *יוצר* קשרים. מטאפורה טובה מחברת בין שני מושגים שמבחינתנו לא קשורים אחד לשני. כך קורה ב"לב העיר" או "רגלי ההר" - חיבור בין הגוף האנושי אל האורבני או הגיאוגרפיה. אז מטאפורה לא מגלה לנו קשר שכבר היה רק שלא שמנו לב אליו, אבל היא גם לא אחיזת עיניים. הקשר נוצר על ידי היוצר בעצמו.
כשהמשורר 'פרט' מתבונן על גויית חשופית ורואה בו את מובי דיק, זה אינה אחיזת עינים אלא יצירה חדשה, כמעט מרהיבה. אולי הדבר המלהיב ביותר שיצירה יודעת לעשות. הקשר קם ונהיה מול עינינו. לא כן, אחאב?
א. כשבונים בית, משקוף הדלת הוא נקודת מפגש בין הקירות העשויים לבנים לבין מסגרת העץ אליה מתחברת הדלת. בניגוד לנקודות תפר אחרות, אין דרך פשוטה לגרום להם להתמזג, שקו הגבול יהיה מדויק ויפה. אחת הדרכים המקובלות להתמודד היא להסתיר את קו השבר: אל משקוף העץ מחברים לייסטים, פסי עץ דקים, שמכסים את נקודת המפגש בין העץ לבין האבן.
ב. לפני כחודש יהודה כתב בדף המעולה שלו, @לכתוב, על טכניקות קישור בין משפטים או פסקאות.
טקסט הוא תפזורת של מידע. הדרך לעזור לקורא להבין את רצף הדברים היא ליצור קישורים ברורים ביניהם. לדוגמה, אם יש שתי פסקאות קשורות, אפשר לקשר ביניהן על ידי שימוש באותן המלים. אם אדבר כאן על משקופים, יהיה לכם קל יותר להבין על מה אני מדבר, ואיפה אתם נמצאים ביחס לשאר הטקסט. זה יקרה כי כבר בפסקה הפותחת הבהרתי מה מייצג כאן משקוף.
הטכניקות האלו ודומותיהן עוזרות לקורא להשאר בריכוז. להרגיש שכל מה שהוא קרא קשור אחד לשני, להבין את המבנה של הטיעון או של העלילה.
אבל יש כמה סוגים של חיבורים.
ג. בסוג הראשון, החיבור קיים עוד לפני הכותב, ותפקיד הכותב הוא לחדד את החיבור לקורא. כמו ארכיאולוג שחושף מבנה: החיבורים בין הקירות כבר קיימים. תפקידו להסיר את העפר כך שתשים לב שמה שהיה נראה לך עד עכשיו כמצבור אבנים הוא בעצם קיר אבן ישר.
ד. בסוג השני, אם הכותב מיומן הוא יכול ליצור מצג שווא שיש קשר גם כשאין קשר. לדוגמא לדבר על אבטיח ואז לעבור לדבר על דלת ירוקה. המכנה המשותף ,'ירוק' יגרום לקורא להרגיש שיש קשר כשאין.
במקום מיד לחשוד בו, צריך להיזהר בכבודו של הסוג הזה. לפעמים נחשוב שאין קשר כשבעצם הכותב חושף לנו קשר שלא חשבנו עליו. חישבו על מצלמה שמטפסת לגובהו של רב קומות ומציצה בכל פעם לחלון אחר. ייתכן שהמראות בכל חלון שונים, אבל האם באמת זה רק מצג שווא של קשר? האם העובדה שהם חולקים אותו מרחב פיזי היא חסרת משמעות? היוצר מלמד אותנו להבחין בקשר חדש. כלומר בחלק מהמקרים מה שנראה לנו כקישור מהסוג השני הוא בעצם קישור מהסוג הראשון.
וגם אם נאמר שבאמת אין קשר, האם אין בהסתרת התפר משהו, נעים ואסתטי? האם הלייסטים של המשקוף הם זיוף, או משהו שמאפשר לחיות בשלווה בלי שתינעץ לנו בעין התהום בין הקיר והדלת?
ד. הסוג השלישי, אולי המסקרן ביותר, לא משקר שיש קשר וגם לא חושף אותו. הוא *יוצר* קשרים. מטאפורה טובה מחברת בין שני מושגים שמבחינתנו לא קשורים אחד לשני. כך קורה ב"לב העיר" או "רגלי ההר" - חיבור בין הגוף האנושי אל האורבני או הגיאוגרפיה. אז מטאפורה לא מגלה לנו קשר שכבר היה רק שלא שמנו לב אליו, אבל היא גם לא אחיזת עיניים. הקשר נוצר על ידי היוצר בעצמו.
כשהמשורר 'פרט' מתבונן על גויית חשופית ורואה בו את מובי דיק, זה אינה אחיזת עינים אלא יצירה חדשה, כמעט מרהיבה. אולי הדבר המלהיב ביותר שיצירה יודעת לעשות. הקשר קם ונהיה מול עינינו. לא כן, אחאב?
