הרהורים על האב בראון - א'

במבט ראשון, היינו חושבים שהאב בראון הוא בעצם האנטי תיזה לשרלוק הולמס. סברה זו מתחזקת בשל דמותו של הסייד-קיק שלו. אם עוזרו הנבוך של הולמס הוא רופא - עוזרו הנבוך לא פחות של בראון הוא בלש, ועוד בלש אתאיסט. במלים אחרות, בראון הוא עבור שרלוק מה ששרלוק היה עבור ווטסון: מורה נבוכים.

מבחינת צ'סטרטון זוהי עקיצה של הקתוליות את האתיאיזם. אנחנו מנצחים אתכם במגרש שלכם: הולמס של בראון הוא פושע שחזר בתשובה. זה מתבטא עוד יותר בהשוואת האופי שלהם. בעוד ששרלוק הוא מוחצן ובטוח בעצמו, בראון מהסס, מגמגם ושומט כל הזמן את מטרייתו. התמימות מנצחת את חדות האופי.

אבל באבחנה הזו יש טוויסט.

באחת התעלומות בספר מציין האב בראון שהוא מזהה את דמותו במראה פשוט מפני שהוא ממעט להסתכל במראות. הקביעה הזו מתאימה לאורח הפתלתל והחובב איפכא מסתברא של צ'סטרטון, אבל הוא גם דימוי נאה לדמותו של האב בראון עצמו.

כי יש עוד מכנה משותף, נסתר ומוזר, בין בראון ושרלוק: שניהם רווקים. הולמס כי איננו בורגני, ובראון כי הוא כומר קתולי. אמנם רווקותו היא פרי של אורח חיים שונה מאד מזה של הולמס, אבל התוצאה דומה. הוא חופשי מכבלי הבורגנות. הוא אביר שיכול להופיע בכל מקום, חף מקשרים ומחויבויות.

ב"יש ילדים זיגזג" מלמד אותנו נונו שמתוך עשר אנשים שנמצאים הרחוב, אחד הוא פושע ואחד הוא בלש. בכך הוא מרומם את שני הצדדים מעל לרמת האנשים הפשוטים. הם מתחככים האחד בשני, הם כמעט חברים, ושאר האזרחים הם רק ניצבים במאבק ביניהם.
באותו האופן, האב בראון מזהה את תחבולות הפושע מתוך היכרותו עם עולם הפשע. בשל היותו כומר מוודה, הוא פוגש את חלאת המין האנושי ולומד את תחבולותיהם. בכך הוא דומה לבלש של נונו, מורם מעם ונמצא בקו אחד עם הפשע.
המורמות שלו מעם מתבטאת גם בכך שהוא "לוקח את החוק לידיים". הוא הבלש, השופט ותליין. רק שהמשפט שלו הוא משפט קתולי שמעביר את הפושע חנינה, לא מוות.

במלים אחרות - בראון הוא שרלוק הולמס מהופך, אבל מהופך כתמונת מראה. הוא לא שונה לחלוטין, אלא יותר כמו "אותו דבר רק ההפך". 


הצדק הבלשי מגיע מחוץ לעולם, מלמעלה. אם אצל שרלוק ה"למעלה" היא חריפות שכל, אצל בראון זוהי האמונה התבונית. אבל בהרבה מאד מובנים התוצאה זהה.