הקול בראש

כמה הערות על "הקול בראש":
(פוסט אסקפיסטי נוסף שמתכתב עם אנשים שונים בפיד שלי - @ידידיה גזבר @Yoni salmon , @אביאל אליצור ואני מניח ששכחתי עוד כמה).

א. כפי שידידיה העיר, מי שבלט בחסרונן בסרט היו המחשבות. כלומר, וודאי שהן נמצאות - לרכבת המחשבות יש מקום לא קטן בעלילה - אבל בניגוד לרגשות הן אינן מישהו. הן לא מחליטות או מרגישות. הן מטען שבא על פי לוח זמנים מסודר (מה?)
מה שקפץ לי בסצינה של העובדות והדעות (שכל תכליתה, לכאורה, לרפרר מושג בצורה קומית). נכון, העובדות והדעות מתערבבות כל הזמן, אבל האם הן קוביות סתמיות?

החשיבה מוזכרת בעוד סצינה - החשיבה המופשטת. שוב, זו חשיבה כל כך מדעית, כל כך טכנית. בסוף התהליך אתה שום דבר. חשיבה כזו מפשיטה אותך ממה שאתה *באמת* ומשאירה רק את הפרטים הפחות רלוונטיים. זה מתחדד מהשגיאה התסריטאית בקטע הזה: החשיבה המופשטת מופעלת על בדידות. בדידות היא מושג מופשט? רציני? מילא שדה מגנטי או מבני כוח. בדידות איננה מושג מופשט, רק אינטלקטואלים בעיני עצמם מנתחים אותה כך.

אני רואה קו ישר בין כל הנקודות האלו - על פי תפיסה כזו כעס באמת קיים, או גועל או פחד. דעה? מין קוביה אקראית שאנחנו מאחסנים בראש, כמו עובדה. משהו טכני ולא ממש רלוונטי. החשיבה והמחשבה הם טכניות, מוצר, משהו מאכסן בראש. בעצם מחשבה קיימת בסרט כחשיבה פונקציונלית בלבד. מי *אתה*? אתה כעס ואולי גם הוקי. וחבל, כי מחשבה יכולה להיות כל כך הרבה יותר מזה.

ב. בוויכוח על השאלה האם הרגשות שולטים או מייצגים, האם ריילי היא בובה על חוטים או שהרגשות הם בעצם ייצוג מתוחכם שלה, קשה לי לענות. אני עם ידידיה בדבר הזה, אין הכרעה ברורה.
מצד שני, סצינות כמו זו בה הכעס תוקע לריילי רעיון בראש ואז שום דבר לא יכול להזיז אותו דווקא רומזים לכיוון של בובה על חוטים. הסרט מבטא בזה, ויזואלית, תפיסה שלנו כתרבות. הרעיון נתקע בראש של ריילי על ידי הכעס, הכעס תקע בה מחשבה, והיא פסיבית.

ג. על 'הערת שוליים' ועל התפקיד של עצב.
ראיתי את 'הערת שוליים' שנים אחרי שיצא ואחרי שקראתי לא מעט ניתוחים והבעת דעות עליו. מה שהפתיע אותי היה הפער בין הביקורות לבין הסרט. הביקורות פירקו את הסרט לגורמים, הראו כמה הוא כפול פנים ופוסט מודרני. כשראיתי את הסרט הופתעתי נורא כי אף אחד לא הכין אותי לקו המרכזי שלו, לטעמי, והוא ששקולניק הבן הוא בעצם צדיק, כלומר אדם שמועמד בניסיון מוסרי בלתי אפשרי ועומד בו.

מרוב ניתוחים סופר מדוייקים על ההקבלה בין הבן לאב ומה זה הערת שוליים ותופי הטם-טם באקדמיה וכו', התימה הראשונית של הסרט פשוט לא הוזכרה דיונים עליו. היחיד שהתייחס אליה במודגש היה דווקא לא איש של סרטים: אמנון לורד. הייחוד של הערת שוליים, הוא אמר, היא עלילה בה אדם מוכר את נשמתו לשטן כדי לעשות טוב.

נזכרתי בזה כי אחרי כל מיני ניתוחים שראיתי על הסרט, מעטים שמו דגש על *האמירה* שלו. לא על הסאבטקסט, לא על עולם הדימויים אלא על הסיפור עצמו. אני מניח שאנשים שכותבים ניתוחים לא מתייחסים לדברים האלו כי עבורם זה פשיטא, אבל אני לא שם. לכן, ברשותכם, אתיחס לנקודה הזו, היחידה שנגעה בי באמת.

שאלתי בפוסט קודם מה עצב עושה. זו בעצם השאלה של ג'וי מתחילת הסרט. התשובה של הסרט בעיני יפה כי היא לא ממש קלישאתית.
כבר בהתחלה אנחנו מגלים שלפחד, כעס וגועל יש תפקיד פונקציונלי. הם מגינים על ריילי ועוזרים לה לחיות בעולם. מה ג'וי עושה? זו שאלה שלא נשאלת, שהרי זה ברור, היא הדבר עצמו, לא? מה עצב עושה? ובכן, בשביל זה יצאנו למסע.
הפעם הראשונה שעצב מתגלית *באמת* כשימושית היא הפעם בה היא מנחמת את בינג בונג. איך היא עושה את זה? כי היא מבינה. מרית בן ישראל טוענת במין הערת שוליים שהסרט רוצה ללמד אותנו שמותר לנו להיות עצובים. למה? כי זה עוזר לנו, יבואו לנחם אותנו. יוני טען שהיכולת של עצב באה מהרצון להכיל ולא להיות קונטרול פריק.
אני מבין את זה אחרת: יש לעצב אמפטיה כי היא היתה שם. ההורים של ריילי יודעים לנחם אותה כי הם חשים בכאב שלה, כי הם *מכירים אותו מעצמם*. ג'וי מרוכזת בריילי (לכן היא תמיד ראשונה, כמו ילדות) אבל עצב מאפשרת לריילי להיפתח. לכן הפנים של זכרונות-הליבה כפולים: ג'וי וסאדנס. ג'וי היא האני, סאדנס היא האחר. היא אמפתיה, או יוצרת את האמפטיה. (~עריכה~, כאן משתלבת יופי הטענה של יראל שסאדנס היא האלטר אגו של ג'וי).
איך האמפתיה הזו מופיעה? כי סאדנס לא זוהרת וקלילה שמחליקה על המציאות כמו על קרח. סאדנס כבדה, נגררת ומשאירה חותם בכל מקום. כלומר, היא מוכנה להניח רגליים בממשות. היא נסרטת מהמציאות, נחבלת, ולכן גם יכולה להבין אחרים.
לכן היא, לדוגמה, מצליחה להבין איך לצאת מהמחשבה המופשטת, היא יודעת להגיב לעולם מחוץ לה. היא מצליחה להשתנות כי היא יודעת לצאת מעצמה.
(ובאמת, ג'וי מוצאת את סאדנס כשהיא לומדת אמפטיה, כשהיא לומדת ולו במקצת, להכנס לנעליים אחרות).
זה מסביר גם למה סאדנס היא היחידה שיודעת לבטל את הדכאון כשכל השאר כבר לא מסוגלים: כי היא פותחת, היא יודעת לשנות את נקודת התפיסה, להוציא את ריילי מהלופ שלה. כמו החילוק של הרב בין אנחה לבכי: אנחה מעמיקה אותך בלופ שלך, בכי מפרק את המבנה הנוכחי ומעניק לך חופש לנוע הלאה.

(אמרה לי פעם אישה חכמה מעומק ליבה: כשאדם עובר ייסורים הוא לומד חמלה. אני חושב שזה די מסכם את הכל)