(הפוסט נכתב כתגובה לדיון אצל @Danny Orbach. קישור בתגובה הראשונה)
א. את שורש הדיון על מקומה של הרבנות בצבא אפשר לתלות בוויכוח היסודי מה מקומה של כל צלע במושג יהודית-דמוקרטית.
הצלע הדמוקרטית מניחה שוויון של כל כל הדעות. הצלע היהודית מדברת על אופי או העדפה של דעה מסוימת, שכרגע לא נגדיר אותה. שוויון והעדפה הם, מן הסתם, ערכים מתנגשים.
ב. מה מקומה של היהדות במדינה דמוקרטית? שמותר להיות יהודי? חסר משמעות. במדינה דמוקרטית מותר גם להיות הינדואיסטי. על כורחך לומר שישנה *העדפה*, ולו כלשהי, של היהדות. זו אכן קיימת: חוק השבות הוא דוגמה קלאסית. סמלי המדינה. המועדים אותם היא חוגגת. בהרבה מובנים אלו "אפליות" קטנות ולא משמעותיות, ולא בכדי.
ג. ומהצד השני של הזירה: מה מקומה של הדמוקרטית במדינה יהודית? כאן העניין מסובך עוד יותר ולא אכנס כאן לנושא הזה: הוא מצריך הרבה יותר רקע. על כל פנים, בציבור הדתי לאומי קיים קונצנזוס עקרוני שיש קשר בין השניים. ישנן גישות שונות לתוכן הקשר: החל מתלמידי הרב קוק שמאמינים בערך הרוחני של הומניזם ודמוקרטיה וכלה בגישה שחודרת בעשורים האחרונים, העתק-הדבק של השמרנות האמריקאית, שמגדירה את הלאום כדבק של הדמוקרטיה. מה יגרום לאנשים לשמר את המבנה הדמוקרטי? איזושהי זהות משותפת שמאחדת אותם.
ד. אני רוצה להתעכב רגע דווקא על הגישה האחרונה: אפשר לצעוק עד מחר על כך שצריך להגן על הדמוקרטיה.הצעקות האלו לא יעזרו אם לא יהיה רוב שמאמין בה. כלומר, לא עצם הדמוקרטיה הוא מה שמשמר אותה, אלא הקונצנזוס סביבה. והדברים יפים לא רק על עצם *היות* הדמוקרטיה, אלא גם על אופייה.
ה. בניסיון לחזק את הקונצנזוס הזה טוען דני ש*לדתיות עצמה* משתלם לשמר את הדמוקרטיה. אם השלטון איננו דמוקרטי, היום אולי אתה אוחז בהגה. אבל מחר עלולים לרמוס אותך.
טיעון דומה של @Idan De Eretz אומר שלבעלי דעות שונות שווה להתפשר על מנת שתהיה לנו חברה שנשרוד בה (קישור בתגובה השנייה).
ו. מה הטיעון הזה בעצם אומר? שדמוקרטיה היא המכנה משותף הבסיסי כיון שהרצון לשרוד הוא מכנה משותף כזה. אני יכול להיות דתי אבל בבסיסי גם אני דמוקרט, כי אני רוצה שהחברה תשרוד. לכן דמוקרטיה, או פלורליזם הם הבסיס. על כל מה שיבוא אחר כך אפשר לדון.
ז. נחדד: לפי הטיעון הזה כולנו קודם כל רוצים לחיות, לכן אנחנו רוצים חברה תקינה. אנחנו מוכנים לשם זה להתפשר על ערכינו. זוהי מעין פירמידת מאסלו בה בקומה בסיסית נמצא הרצון לקיום ורק בקומה השניה הערכים שלנו, או הרצון למשמעות.
ח. אבל הנחת היסוד שהרצון לשרוד בסיסי וגובר על הרצון למשמעות, היא הנחה בעייתית. על דברים מסוימים יש אנשים שמוכנים למסור את חייהם. הם מוכנים ללכת לצבא, לדוגמה. לא בכל מקרה הרצון לקיום גובר על הרצון למשמעות. לכן פלורליזם איננו *תמיד* המכנה הבסיסי המשותף.
לא זאת ועוד: בפוסט שלו עידן טען שאדם צמחוני יתפשר על ערכיו. לא שהוא יאכל בשר - אלא שהוא לא יתייחס לאכילת בשר של אחרים כרצח. אבל האם בכל מקרה זה יהיה נכון? האם הוא יתייחס כך גם לקניבליזם? אפילו אם הוא אישית מוגן, לא קשה להעלות על הדעת שהוא יכריז "שוברים את הכלים".
ט. כשל נוסף שקיים בטיעון הזה הוא שכוחו תקף רק עד רמה מסוימת. הוא יכול לשכנע אותי לקבל את הדמוקרטיה ככללי משחק, אבל לא כאמונה. אם אחזור לנושא עליו דיבר דני: אפשר לקבל, לאור הטיעון הזה, דרישה להעניש חייל בחומרה על הפרת פקודה. (כי אי ציות עלול לשמוט את הקרקע תחת רגלי כולנו). את סילוק הרבנות מהצבא אי אפשר לתקף על ידיו, רק מכוח החשש (המופרך, אגב) לדעא"שיזציה של הצבא. זה פשוט לא נימוק מספיק כדי לוותר על ערכי.
י. כי אם לדוגמה, לטעמי, מדינת ישראל ללא תודעה יהודית היא כמו חיים ללא משמעות, האם הדרישה לצבא חילוני היא ניטרלית? אתה מתיר לי לעשות דברים אבל אוסר עלי שיהיה להם פשר. אין שום דבר ניטרלי בצעד הזה. באספקט של המשמעות, לא באספקט של הקיום.
( ועוד לא דברתי על מקרים בהם תפיסה דמוקרטית (מסוג מסוים) פוגעת לא רק במשמעות, אלא בקיום)
י"א. אז דמוקרטיה היא לא סיבה לוותר על ערכי, אבל כן סיבה לוותר על ערכים של אחרים. כמובן, תמיד קל לוותר על דעותיו של אחר.
בדומה לזה כתב פעם מוטי קרפל: אתם דורשים מהימין להתפשר על ארץ ישראל השלמה? למה שלא תתפשרו אתם על זכויות אזרח לערביי יו"ש?
הוא כמובן זכה למטר תגובות מזועזעות ונדהמות ואיך הוא בכלל משווה. אבל זו הנקודה: אל תצפו ממני לקבל את הדמוקרטיה כ*ערך* בשם הטיעון של הרצון לקיום. אתם חושבים שזכויות אזרח חשובות יותר (ערכית)? אני חושב ש - בהתנגשות הזו - ארץ ישראל חשובה יותר.
חושבים אחרת ממני? סבבה, אבל אל תיתלו בדמוקרטיה. הסיבה לדרישה שלכם ממני לוותר על ערכי היא בגלל שאתם מחשיבים אותם פחות, לא בשם ערך שגובר על הערכים של כולם. והא ראיה: על הערכים שלכם אתם לא מוכנים לוותר. גם בשם הדמוקרטיה.
י"ב. כאן המקום להזכיר: משום מה טרנספר של ערבים נחשב הס ובל יעבור ואין שום בעיה לסרב עליו פקודה. טרנספר של יהודים? אחלה בחלה. אסור באיסור חמור לסרב. שוב, אותה א-סימטריה צבועה שלא מדעת (ולעתים מדעת).
י"ג. או במלים קצרות יותר: שוב אנחנו מדברים על הערבוב המובנה בין דמוקרטיה ככלי טכני, הסכמי, לדמוקרטיה כ*מערכת ערכים*. הניסיון של השמאל להקיש מהראשון לשני הוא לעתים בלבול ולעתים רמאות. (גם אם יש בשורשו אמת)
י"ד אז האם רבנות בצבא פירושה הוא וויתור על הדמוקרטיה? ממש לא. זו הזזה של החוגה מעט חזרה לכיוון הקוטב של יהודית. מבועתים? תלחמו בכל הכלים (החוקיים) שלכם, והאיזון הקונצנזוסיאלי יותר ינצח. צעקות שבר על מות הדמוקרטיה הן, במחילה, ילדותיות ונגועות בפחד מהאחר.
האם אין שום חשש מדתיות אלימה? אני דווקא מזדהה עם חשש כזה, אבל הווליום שונה לגמרי מאחוס"ל ממוצע. כי אני, בניגוד אליו, מכיר את הציבור הדתי מבפנים ולא מכותרות העיתונים.
ט"ו. בין שתי קרני הדילמה איפה נמצאת החברה היהודית בישראל? הדתיים יאמרו שרובה מסורתית. הפלורליסטים יאמרו שרובה פלורליסטית. לעניות דעתי זה וזה נכונים. החברה היהודית נמצאת בדיסוננס שלא תמיד היא נותנת עליו את הדעת. הסחת הדעת מהדיסוננס, חוסר הרצון להכריע היא מקור העצמה של המדינה כיום, אבל גם שורש חולשתה.
ט"ז. כי חשוב לי לומר, לסיום, שיש גם צד שני בו באמת שני צדדי המשוואה יכולים דווקא לחזק אחד את השני. הדמוקרטיה היא לא *רק* עניין טכני והסכמי שמציל אותנו מלהיגרר למלחמת אזרחים. היא פאר היצירה ההומניסטית ויש בה אמת ארצית גדולה.
מנגד, האמונה היהודית איננה דעאשית. כפי שכתב פעם ידידי @צוריאל חלמיש, נוער הגבעות הוא לא תוצר של הרבנים אלא של נתק מהם. בדומה לכך מי שמכיר את הציונות הדתית *באמת*, ולא דרך תיבת התהודה המבועתת שלו, יודע עד כמה הדמוקרטיה טבועה בDNA שלו. יודע שההתנתקות, מעשה נפשע ומבחיל, עברה "חלק" יחסית לא למרות האמונה אלא בגללה. שאם חלקים בציונות הדתית מרגישים נתק מהמדינה בעקבותיה, זה לא משום שהיא בגדה ב"חזון המשיחי" שלהם, אלא משום שהיא בגדה באמנה האזרחית שמתחיבת לא ליישב באלימות את חילוקי הדעות . שהיא בגדה במוסר ההומניסטי.
עדיין הצדדים צריכים יישוב, וכל עוד שלא נמצא דרך אליהם ניתקע בלי לבלוע ובלי להקיא. אבל הדברים האלו ארוכים וכבר דיברנו בם.
א. את שורש הדיון על מקומה של הרבנות בצבא אפשר לתלות בוויכוח היסודי מה מקומה של כל צלע במושג יהודית-דמוקרטית.
הצלע הדמוקרטית מניחה שוויון של כל כל הדעות. הצלע היהודית מדברת על אופי או העדפה של דעה מסוימת, שכרגע לא נגדיר אותה. שוויון והעדפה הם, מן הסתם, ערכים מתנגשים.
ב. מה מקומה של היהדות במדינה דמוקרטית? שמותר להיות יהודי? חסר משמעות. במדינה דמוקרטית מותר גם להיות הינדואיסטי. על כורחך לומר שישנה *העדפה*, ולו כלשהי, של היהדות. זו אכן קיימת: חוק השבות הוא דוגמה קלאסית. סמלי המדינה. המועדים אותם היא חוגגת. בהרבה מובנים אלו "אפליות" קטנות ולא משמעותיות, ולא בכדי.
ג. ומהצד השני של הזירה: מה מקומה של הדמוקרטית במדינה יהודית? כאן העניין מסובך עוד יותר ולא אכנס כאן לנושא הזה: הוא מצריך הרבה יותר רקע. על כל פנים, בציבור הדתי לאומי קיים קונצנזוס עקרוני שיש קשר בין השניים. ישנן גישות שונות לתוכן הקשר: החל מתלמידי הרב קוק שמאמינים בערך הרוחני של הומניזם ודמוקרטיה וכלה בגישה שחודרת בעשורים האחרונים, העתק-הדבק של השמרנות האמריקאית, שמגדירה את הלאום כדבק של הדמוקרטיה. מה יגרום לאנשים לשמר את המבנה הדמוקרטי? איזושהי זהות משותפת שמאחדת אותם.
ד. אני רוצה להתעכב רגע דווקא על הגישה האחרונה: אפשר לצעוק עד מחר על כך שצריך להגן על הדמוקרטיה.הצעקות האלו לא יעזרו אם לא יהיה רוב שמאמין בה. כלומר, לא עצם הדמוקרטיה הוא מה שמשמר אותה, אלא הקונצנזוס סביבה. והדברים יפים לא רק על עצם *היות* הדמוקרטיה, אלא גם על אופייה.
ה. בניסיון לחזק את הקונצנזוס הזה טוען דני ש*לדתיות עצמה* משתלם לשמר את הדמוקרטיה. אם השלטון איננו דמוקרטי, היום אולי אתה אוחז בהגה. אבל מחר עלולים לרמוס אותך.
טיעון דומה של @Idan De Eretz אומר שלבעלי דעות שונות שווה להתפשר על מנת שתהיה לנו חברה שנשרוד בה (קישור בתגובה השנייה).
ו. מה הטיעון הזה בעצם אומר? שדמוקרטיה היא המכנה משותף הבסיסי כיון שהרצון לשרוד הוא מכנה משותף כזה. אני יכול להיות דתי אבל בבסיסי גם אני דמוקרט, כי אני רוצה שהחברה תשרוד. לכן דמוקרטיה, או פלורליזם הם הבסיס. על כל מה שיבוא אחר כך אפשר לדון.
ז. נחדד: לפי הטיעון הזה כולנו קודם כל רוצים לחיות, לכן אנחנו רוצים חברה תקינה. אנחנו מוכנים לשם זה להתפשר על ערכינו. זוהי מעין פירמידת מאסלו בה בקומה בסיסית נמצא הרצון לקיום ורק בקומה השניה הערכים שלנו, או הרצון למשמעות.
ח. אבל הנחת היסוד שהרצון לשרוד בסיסי וגובר על הרצון למשמעות, היא הנחה בעייתית. על דברים מסוימים יש אנשים שמוכנים למסור את חייהם. הם מוכנים ללכת לצבא, לדוגמה. לא בכל מקרה הרצון לקיום גובר על הרצון למשמעות. לכן פלורליזם איננו *תמיד* המכנה הבסיסי המשותף.
לא זאת ועוד: בפוסט שלו עידן טען שאדם צמחוני יתפשר על ערכיו. לא שהוא יאכל בשר - אלא שהוא לא יתייחס לאכילת בשר של אחרים כרצח. אבל האם בכל מקרה זה יהיה נכון? האם הוא יתייחס כך גם לקניבליזם? אפילו אם הוא אישית מוגן, לא קשה להעלות על הדעת שהוא יכריז "שוברים את הכלים".
ט. כשל נוסף שקיים בטיעון הזה הוא שכוחו תקף רק עד רמה מסוימת. הוא יכול לשכנע אותי לקבל את הדמוקרטיה ככללי משחק, אבל לא כאמונה. אם אחזור לנושא עליו דיבר דני: אפשר לקבל, לאור הטיעון הזה, דרישה להעניש חייל בחומרה על הפרת פקודה. (כי אי ציות עלול לשמוט את הקרקע תחת רגלי כולנו). את סילוק הרבנות מהצבא אי אפשר לתקף על ידיו, רק מכוח החשש (המופרך, אגב) לדעא"שיזציה של הצבא. זה פשוט לא נימוק מספיק כדי לוותר על ערכי.
י. כי אם לדוגמה, לטעמי, מדינת ישראל ללא תודעה יהודית היא כמו חיים ללא משמעות, האם הדרישה לצבא חילוני היא ניטרלית? אתה מתיר לי לעשות דברים אבל אוסר עלי שיהיה להם פשר. אין שום דבר ניטרלי בצעד הזה. באספקט של המשמעות, לא באספקט של הקיום.
( ועוד לא דברתי על מקרים בהם תפיסה דמוקרטית (מסוג מסוים) פוגעת לא רק במשמעות, אלא בקיום)
י"א. אז דמוקרטיה היא לא סיבה לוותר על ערכי, אבל כן סיבה לוותר על ערכים של אחרים. כמובן, תמיד קל לוותר על דעותיו של אחר.
בדומה לזה כתב פעם מוטי קרפל: אתם דורשים מהימין להתפשר על ארץ ישראל השלמה? למה שלא תתפשרו אתם על זכויות אזרח לערביי יו"ש?
הוא כמובן זכה למטר תגובות מזועזעות ונדהמות ואיך הוא בכלל משווה. אבל זו הנקודה: אל תצפו ממני לקבל את הדמוקרטיה כ*ערך* בשם הטיעון של הרצון לקיום. אתם חושבים שזכויות אזרח חשובות יותר (ערכית)? אני חושב ש - בהתנגשות הזו - ארץ ישראל חשובה יותר.
חושבים אחרת ממני? סבבה, אבל אל תיתלו בדמוקרטיה. הסיבה לדרישה שלכם ממני לוותר על ערכי היא בגלל שאתם מחשיבים אותם פחות, לא בשם ערך שגובר על הערכים של כולם. והא ראיה: על הערכים שלכם אתם לא מוכנים לוותר. גם בשם הדמוקרטיה.
י"ב. כאן המקום להזכיר: משום מה טרנספר של ערבים נחשב הס ובל יעבור ואין שום בעיה לסרב עליו פקודה. טרנספר של יהודים? אחלה בחלה. אסור באיסור חמור לסרב. שוב, אותה א-סימטריה צבועה שלא מדעת (ולעתים מדעת).
י"ג. או במלים קצרות יותר: שוב אנחנו מדברים על הערבוב המובנה בין דמוקרטיה ככלי טכני, הסכמי, לדמוקרטיה כ*מערכת ערכים*. הניסיון של השמאל להקיש מהראשון לשני הוא לעתים בלבול ולעתים רמאות. (גם אם יש בשורשו אמת)
י"ד אז האם רבנות בצבא פירושה הוא וויתור על הדמוקרטיה? ממש לא. זו הזזה של החוגה מעט חזרה לכיוון הקוטב של יהודית. מבועתים? תלחמו בכל הכלים (החוקיים) שלכם, והאיזון הקונצנזוסיאלי יותר ינצח. צעקות שבר על מות הדמוקרטיה הן, במחילה, ילדותיות ונגועות בפחד מהאחר.
האם אין שום חשש מדתיות אלימה? אני דווקא מזדהה עם חשש כזה, אבל הווליום שונה לגמרי מאחוס"ל ממוצע. כי אני, בניגוד אליו, מכיר את הציבור הדתי מבפנים ולא מכותרות העיתונים.
ט"ו. בין שתי קרני הדילמה איפה נמצאת החברה היהודית בישראל? הדתיים יאמרו שרובה מסורתית. הפלורליסטים יאמרו שרובה פלורליסטית. לעניות דעתי זה וזה נכונים. החברה היהודית נמצאת בדיסוננס שלא תמיד היא נותנת עליו את הדעת. הסחת הדעת מהדיסוננס, חוסר הרצון להכריע היא מקור העצמה של המדינה כיום, אבל גם שורש חולשתה.
ט"ז. כי חשוב לי לומר, לסיום, שיש גם צד שני בו באמת שני צדדי המשוואה יכולים דווקא לחזק אחד את השני. הדמוקרטיה היא לא *רק* עניין טכני והסכמי שמציל אותנו מלהיגרר למלחמת אזרחים. היא פאר היצירה ההומניסטית ויש בה אמת ארצית גדולה.
מנגד, האמונה היהודית איננה דעאשית. כפי שכתב פעם ידידי @צוריאל חלמיש, נוער הגבעות הוא לא תוצר של הרבנים אלא של נתק מהם. בדומה לכך מי שמכיר את הציונות הדתית *באמת*, ולא דרך תיבת התהודה המבועתת שלו, יודע עד כמה הדמוקרטיה טבועה בDNA שלו. יודע שההתנתקות, מעשה נפשע ומבחיל, עברה "חלק" יחסית לא למרות האמונה אלא בגללה. שאם חלקים בציונות הדתית מרגישים נתק מהמדינה בעקבותיה, זה לא משום שהיא בגדה ב"חזון המשיחי" שלהם, אלא משום שהיא בגדה באמנה האזרחית שמתחיבת לא ליישב באלימות את חילוקי הדעות . שהיא בגדה במוסר ההומניסטי.
עדיין הצדדים צריכים יישוב, וכל עוד שלא נמצא דרך אליהם ניתקע בלי לבלוע ובלי להקיא. אבל הדברים האלו ארוכים וכבר דיברנו בם.
