המרחב הציבורי וההיות

י"א שבט התש"פ

נושאים באתר

א. פעם התיישבנו באיזו כיתה להתכונן למבחן. לא עברו שתי דקות, וכבר התגלעה מחלוקת: חצי רצו לשים מוזיקה, זה עוזר להם להתרכז. החצי השני טענו בדיוק להפך: אנחנו צריכים שקט כדי להתרכז. מה הבעיה, טענו מצדדי המוזיקה, שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. מי שרוצה שקט יהיה בשקט, מי שרוצה מוזיקה ישים מוזיקה.

ב. סובלנות היא דבר נחמד. שכל אחד יעשה בדל"ת אמותיו מה שהוא רוצה, כל עוד הוא לא פוגע באחר. הבעיה היא שיש גם רחוב, והוא משותף לכולנו. ברחוב אין אפשרות לאותו פלורליזם: או שהוא שקט, או שהוא רועש. בכל מקרה מישהו ייפגע מזה כי בכל מקרה הפרהסיה תפלה מישהו.

ג. הפתרון המוצע היום הוא להפוך את הרחוב לכמה שיותר 'נקי', כלומר "שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה". אלא שכמו במקרה המוזיקה, גם למקום בו כל אחד עושה מה שהוא רוצה יש אופי. לדוגמה, אופי בו אין במרחב הציבורי שום ערך משותף.

ד. עד כאן אלו דברים פשוטים, והנה מה שהתחדד לי השבוע. מצדדי תפיסת הרחוב הנייטרלי יטענו: זה נחמד שאתה רוצה ערך משותף, אבל איך בשם זה אתה פוגע בחירות שלי? אני לא פוגע לך בחופש אם הרחוב יהיה נייטרלי, אתה כן תפגע בשלי אם הרחוב לא יהיה .

ה. הנחת היסוד המובלעת של הטענה היא שזה ששוללים ממני מרחב ציבורי משותף - זו לא פגיעה בי, בטח לא פגיעה ברמה שמצדיקה לאסור על מישהו לעשות משהו ברחוב. בשורש נמצאת המחלוקת האם הפרהסיא היא חלק מהאדם. האם האדם הוא קודם כל, וכמעט רק, הוא כשלעצמו - או שמעגלים יותר רחבים כמו רחוב, עיר, מדינה, לאום - הם גם חלק מהאדם עצמו. כי אם הזהות הכוללת היא חלק מהאדם, מניעת עיצוב פרהסיא משותפת היא פגיעה לא פחות מאיסור להכניס חמץ לבתי חולים.

Loading