המאמר של הרב אברהם סתיו על עולם התורה הדתי-לאומי; דבריו של הרב יצחק נריה; ערב ההשקה של אסיף כתב עת[1]. בין שלושתם כמה הרהורים.
א. יש לי קרובי משפחה חרדים במנעד שבין מאד מודרניים למאד קלאסיים. כדוס, היה לי קשה הרבה זמן עם המודרניים ביותר שבהם. אבל יום אחד הבנתי פתאום שאפילו לחרדים המודרניים מאד יש משהו שאין לי: התורה אהובה עליהם ברמה שאין לי, גם אחרי X שנה בישיבות. אני לא מתכוון לאהבת תורה בחירית, בחינת אשת ברית. אני מתכוון לאהבת תורה נינוחה, ביתית. התורה היא חלק מההוויה שלהם.
למרות שהרבה מדבריו של הרב נריה דיברו על מספרים וכסף, העיקרון שהנחה את הנאום שלו איננו כמותי אלא עקרוני: מה שחסר לציבור הדתי לאומי הוא אתוס של תורה. רוב הטענות נגדו לטעמי רק אישרו את הטיעון העקרוני שלו. דתי לאומי יעריך את מי שמקדיש חמישים שנה לצה"ל, ארבעים שנה לחקר האטום. אתה ביני"ש בן שלושים? meh.
זה מורכב יותר: מה שלא נדרש משום מקצוע, נדרש מהתורה. אתה רוצה להיות מומחה לחקר המזרח התיכון? תעשה שלוש תארים ותלמד במכללה. רוצה להיות הייטקיסט? תואר ואקזיט. מומחה לתורה? למה שלא תעבוד תוך כדי? זה הרי האתוס הדתי לאומי!
במובן מסוים, *דווקא משום* שהתורה היא חיינו, הציפיה היא שלא תתמקד רק בה. שתתמקצע בה תוך כדי עשיית שניים שלוש דברים אחרים. אחרת אתה חרדי.
זה לא עובד: אי אפשר להיות רציני בתורה (אני לא מדבר על "גדול" שזו ליגה אחרת, שהדיונים הנ"ל בדרך כלל לא נוגעים בה) בלי להשקיע בה והרבה. וקשה מאד מאד להשקיע בה בלי גב כלכלי. אני אומר את זה משנותיי הדלות בישיבה, בהן ראיתי מה עברו אנשים מוכשרים ורציניים באמת, לא חסרי כשרון, כשניסו להשקיע בלימוד תורה.
נכון, פעם זה היה אחרת. אבל פעם, טכנית, העולם היה שונה. ההתמקצעות לא היתה גורפת כמו היום. הרמב"ם שאמר שאסור לאדם לקבל כסף על לימוד תורה אמר גם שאדם יעבוד שלוש שעות ביום. מוזמנים לנסות.
ב. טענה אחרת: כשיש כסף בתורה יש גם שחיתות. עדיף שיישארו רק אלה שבאמת רוצים ודבקים בה גם באפס תקציב.
כטענת לכתחילה היא כל כך בעייתית שאני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל. אולי גם בפוליטיקה לא נשלם משכורות? אולי נדרוש מעורכי דין לעבוד חינם תוך כדי תואר בפיזיקה כדי שחס וחלילה לא יהיו מושחתים? זה כל כך ולא תהא כוהנת כפונדקית.
לא פלא שמפעלים חשובים לכל הדעות - ואני כרגע לא מדבר על, לדוגמה, ישיבה קטנה זו או אחרת - ממומנים ברמה מחפירה אם בכלל. אם זה קודש אז אתה תעבוד בחצי חינם אם לא חינם, נכון?
בנוסף, אם כבר דברנו על תורה וחיים, הקונספט של הטיעון הזה הוא בדיוק *ההפך* מתורה חיה. אל תערב רוחניות עם שום כסף. לא רק חצר ופדיונות אסורים, אלא אפילו מלגה מינימלית. כי חס ושלום לערבב את התורה עם החומר. תן לקיסר את אשר לקיסר.
ג.על מאמרים, סדרים ותוכניות:
במאמר ישן שלו על מבנה-על לישיבות, הרב אייל דיבר על שינוי מעשי נצרך. לאחרונה הוא כתב על הצורך בתוכניות אה-לה תארים מתקדמים באוניברסיטה. הרב סתיו במאמרו ציין לשבח את הפתיחות של העולם הציוני דתי לעולם האקדמי על הסדר והדייקנות שלו.
יחד עם קריאת אסיף האחרון זה הזכיר לי יותר ויותר את דברי הרב:
"הספרות הנפרזה מצמצמת היא את המחשבה. חושב הסופר שכל מה שלא יוכל לכתוב אינו דבר חשוב שבכשרון, והוא מסיח ממנו את דעתו ואת נקודת רצונו, וחושב הקורא שחוג רעיונותיו צריכים להיות מוגבל עם מה שיש בספר. ולא ידעו שניהם, שהטוב והמעולה שבמחשבות, האורה המחיה אותן הוא אותו התוכן האצילי הטס באויר הרעיון, שאינו נתפס ולא יוכל להכתב מעולם, ולא יכנס בגבולה של הספרות."
אני בעצמי עוסק הרבה בעריכה בשנים האחרונות. השתתפתי בשמחה בגליון האחרון של אסיף. אבל כל מאמר הוא מבחינתי רק פתח, מבוא. כי עומק התורה לא מונח במאמרים ובסדרים, הוא גם לא מונח בבחור בשיעור ז' שיכתוב מאמר בסטנדרט אקדמי, כאילו הוא הוא המבוקש. הוא מונח בתוכן האצילי שטס באוויר הרעיון. לזה, אולי לצערנו, אי אפשר לתת סטנדרטים. את זה לא מפתחים בעשות ספרים אין קץ.
וזו הסיבה למה - בוודאי באמונה - המוקד יהיה תמיד לא תוכנית זו או אחרת אלא בית מדרש כמקום בו יושבים אנשים ולומדים דברי אלוקים חיים. ואת זה קשה לשווק, בזה קשה לנפנף. את זה אי אפשר למכור ולא להכניס לכלכלת שוק. זו גם הסיבה שאתוס הערצת התורה חיוני, כי אמפירית ותועלתנית לעולם לא תוכל לכמת את הדבר האמיתי שמתחולל בבית המדרש.
אני לגמרי בעד תוכניות, בעד ללמד את בני יהודה קסת, אבל המבנים באים לשרת את התוכן ולא להפך.
ד. זה מוביל אותי לצעד הבא: לו היו שואלים אותי: מה חסר בעולם הישיבות. עזוב, לא מה חסר, מה הצעד הבא?
כפי שהקדמתי, אני מאד בעד תוכניות וסדרים. אבל בניגוד לנינוחות של הרב סתיו במאמרו לגבי לימודי אמונה, אני חש שמה שחסר הוא אמונה לא סדרנית, אמונה שאיננה בעצם גמרא רק בספרים אחרים אולי עם קצת ניחוח אקדמי/פוסטמודרני. אמונה שהיא דברי אלוקים חיים ממש.
אני נושא עמי אנשים מסביבי, חלקם מוכשרים מאד, שעזבו את עולם התורה, לעתים גם את שמירת התורה והמצוות, משום שלימודי אמונה היו לא מספיק רחבים, לא מספיק מפרים, יותר מדי מבנים ופחות מדי תוך. (באומרי זאת התנצלותי שלוחה לתלמידי חכמים מוכשרים, עמקנים ועמלים פי אלף ממני).
זה לא נכון לכולם, כמובן. יש כאלו שמוצאים בעולם האמונה היום נחת ומה שלטעמם חסר הוא אולי כרך על תנך ומחשבה. אני לא חש כך ודומני שאינני היחיד. אלא - ובזה אחזור לסעיף ג' - זה אתגר שקשה לכתוב עליו מניפסטים, פשוט צריך לעשות.
____
[1] ערב לכבוד צאת הגיליון השלישי של שנתון אסיף ולזכר הרב איתם הנקין, ממייסדי כתב העת
א. יש לי קרובי משפחה חרדים במנעד שבין מאד מודרניים למאד קלאסיים. כדוס, היה לי קשה הרבה זמן עם המודרניים ביותר שבהם. אבל יום אחד הבנתי פתאום שאפילו לחרדים המודרניים מאד יש משהו שאין לי: התורה אהובה עליהם ברמה שאין לי, גם אחרי X שנה בישיבות. אני לא מתכוון לאהבת תורה בחירית, בחינת אשת ברית. אני מתכוון לאהבת תורה נינוחה, ביתית. התורה היא חלק מההוויה שלהם.
למרות שהרבה מדבריו של הרב נריה דיברו על מספרים וכסף, העיקרון שהנחה את הנאום שלו איננו כמותי אלא עקרוני: מה שחסר לציבור הדתי לאומי הוא אתוס של תורה. רוב הטענות נגדו לטעמי רק אישרו את הטיעון העקרוני שלו. דתי לאומי יעריך את מי שמקדיש חמישים שנה לצה"ל, ארבעים שנה לחקר האטום. אתה ביני"ש בן שלושים? meh.
זה מורכב יותר: מה שלא נדרש משום מקצוע, נדרש מהתורה. אתה רוצה להיות מומחה לחקר המזרח התיכון? תעשה שלוש תארים ותלמד במכללה. רוצה להיות הייטקיסט? תואר ואקזיט. מומחה לתורה? למה שלא תעבוד תוך כדי? זה הרי האתוס הדתי לאומי!
במובן מסוים, *דווקא משום* שהתורה היא חיינו, הציפיה היא שלא תתמקד רק בה. שתתמקצע בה תוך כדי עשיית שניים שלוש דברים אחרים. אחרת אתה חרדי.
זה לא עובד: אי אפשר להיות רציני בתורה (אני לא מדבר על "גדול" שזו ליגה אחרת, שהדיונים הנ"ל בדרך כלל לא נוגעים בה) בלי להשקיע בה והרבה. וקשה מאד מאד להשקיע בה בלי גב כלכלי. אני אומר את זה משנותיי הדלות בישיבה, בהן ראיתי מה עברו אנשים מוכשרים ורציניים באמת, לא חסרי כשרון, כשניסו להשקיע בלימוד תורה.
נכון, פעם זה היה אחרת. אבל פעם, טכנית, העולם היה שונה. ההתמקצעות לא היתה גורפת כמו היום. הרמב"ם שאמר שאסור לאדם לקבל כסף על לימוד תורה אמר גם שאדם יעבוד שלוש שעות ביום. מוזמנים לנסות.
ב. טענה אחרת: כשיש כסף בתורה יש גם שחיתות. עדיף שיישארו רק אלה שבאמת רוצים ודבקים בה גם באפס תקציב.
כטענת לכתחילה היא כל כך בעייתית שאני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל. אולי גם בפוליטיקה לא נשלם משכורות? אולי נדרוש מעורכי דין לעבוד חינם תוך כדי תואר בפיזיקה כדי שחס וחלילה לא יהיו מושחתים? זה כל כך ולא תהא כוהנת כפונדקית.
לא פלא שמפעלים חשובים לכל הדעות - ואני כרגע לא מדבר על, לדוגמה, ישיבה קטנה זו או אחרת - ממומנים ברמה מחפירה אם בכלל. אם זה קודש אז אתה תעבוד בחצי חינם אם לא חינם, נכון?
בנוסף, אם כבר דברנו על תורה וחיים, הקונספט של הטיעון הזה הוא בדיוק *ההפך* מתורה חיה. אל תערב רוחניות עם שום כסף. לא רק חצר ופדיונות אסורים, אלא אפילו מלגה מינימלית. כי חס ושלום לערבב את התורה עם החומר. תן לקיסר את אשר לקיסר.
ג.על מאמרים, סדרים ותוכניות:
במאמר ישן שלו על מבנה-על לישיבות, הרב אייל דיבר על שינוי מעשי נצרך. לאחרונה הוא כתב על הצורך בתוכניות אה-לה תארים מתקדמים באוניברסיטה. הרב סתיו במאמרו ציין לשבח את הפתיחות של העולם הציוני דתי לעולם האקדמי על הסדר והדייקנות שלו.
יחד עם קריאת אסיף האחרון זה הזכיר לי יותר ויותר את דברי הרב:
"הספרות הנפרזה מצמצמת היא את המחשבה. חושב הסופר שכל מה שלא יוכל לכתוב אינו דבר חשוב שבכשרון, והוא מסיח ממנו את דעתו ואת נקודת רצונו, וחושב הקורא שחוג רעיונותיו צריכים להיות מוגבל עם מה שיש בספר. ולא ידעו שניהם, שהטוב והמעולה שבמחשבות, האורה המחיה אותן הוא אותו התוכן האצילי הטס באויר הרעיון, שאינו נתפס ולא יוכל להכתב מעולם, ולא יכנס בגבולה של הספרות."
אני בעצמי עוסק הרבה בעריכה בשנים האחרונות. השתתפתי בשמחה בגליון האחרון של אסיף. אבל כל מאמר הוא מבחינתי רק פתח, מבוא. כי עומק התורה לא מונח במאמרים ובסדרים, הוא גם לא מונח בבחור בשיעור ז' שיכתוב מאמר בסטנדרט אקדמי, כאילו הוא הוא המבוקש. הוא מונח בתוכן האצילי שטס באוויר הרעיון. לזה, אולי לצערנו, אי אפשר לתת סטנדרטים. את זה לא מפתחים בעשות ספרים אין קץ.
וזו הסיבה למה - בוודאי באמונה - המוקד יהיה תמיד לא תוכנית זו או אחרת אלא בית מדרש כמקום בו יושבים אנשים ולומדים דברי אלוקים חיים. ואת זה קשה לשווק, בזה קשה לנפנף. את זה אי אפשר למכור ולא להכניס לכלכלת שוק. זו גם הסיבה שאתוס הערצת התורה חיוני, כי אמפירית ותועלתנית לעולם לא תוכל לכמת את הדבר האמיתי שמתחולל בבית המדרש.
אני לגמרי בעד תוכניות, בעד ללמד את בני יהודה קסת, אבל המבנים באים לשרת את התוכן ולא להפך.
ד. זה מוביל אותי לצעד הבא: לו היו שואלים אותי: מה חסר בעולם הישיבות. עזוב, לא מה חסר, מה הצעד הבא?
כפי שהקדמתי, אני מאד בעד תוכניות וסדרים. אבל בניגוד לנינוחות של הרב סתיו במאמרו לגבי לימודי אמונה, אני חש שמה שחסר הוא אמונה לא סדרנית, אמונה שאיננה בעצם גמרא רק בספרים אחרים אולי עם קצת ניחוח אקדמי/פוסטמודרני. אמונה שהיא דברי אלוקים חיים ממש.
אני נושא עמי אנשים מסביבי, חלקם מוכשרים מאד, שעזבו את עולם התורה, לעתים גם את שמירת התורה והמצוות, משום שלימודי אמונה היו לא מספיק רחבים, לא מספיק מפרים, יותר מדי מבנים ופחות מדי תוך. (באומרי זאת התנצלותי שלוחה לתלמידי חכמים מוכשרים, עמקנים ועמלים פי אלף ממני).
זה לא נכון לכולם, כמובן. יש כאלו שמוצאים בעולם האמונה היום נחת ומה שלטעמם חסר הוא אולי כרך על תנך ומחשבה. אני לא חש כך ודומני שאינני היחיד. אלא - ובזה אחזור לסעיף ג' - זה אתגר שקשה לכתוב עליו מניפסטים, פשוט צריך לעשות.
____
[1] ערב לכבוד צאת הגיליון השלישי של שנתון אסיף ולזכר הרב איתם הנקין, ממייסדי כתב העת
